מה בין 'החורבה' ל'דיבוק' • שמואל קליין עם חמשת האירועים של תש"ע

הברית בבעלזא: המחלוקות - בספרי ההיסטוריה

מי שביקש לראות אחדות אמיתית בתש"ע, היה צריך להסתופף בין ההמונים שבאו לברית-הענק שנערכה בבית המדרש הגדול של בעלזא לנכד האדמו"ר.

מתוך האלפים שחבשו שטריימל, מי שכובד בסנדקאות הוא דווקא הליטאי היחיד בקהל, שלא חבש שטריימל – אלא מגבעת פשוטה של יום-חול: הגרי"ש אלישיב.

די להציץ בתיאורו של כתב 'המחנה החרדי', שבועון חסידות בעלזא, שיצא בשבוע שלאחר הברית: "בהיכנס פוסק הדור להיכל, פצחו החסידים בשירת ברוך הבא בשם ה' לכבוד התורה"...

באוויר שררה התחושה שמחלוקת החסידים והמתנגדים, מקומה מזמן בין דפי ספרי ההיסטוריה בלבד.

לא נותר לנו אלא לקוות כי תחל שנה וקללותיה: שהמחלוקות הפנימיות בין חסידים לחסידים ובין ליטאים לליטאים, תהיינה אף הם נחלת העבר.

'עצרת עמנואל': גם הפגועים צייתו

מי שרצה להבין אחת ולתמיד את ההבדל בין 'קנאים' המפגינים בשם עצמם לבין ציבור ממושמע הכפוף לגדולי התורה, היה צריך לבוא לעצרת שליוותה את 'אסירי עמנואל' אל מאחורי הסורגים.

בתש"ע חווינו על בשרנו יותר מדי הפגנות של 'סיקריקים' ו'קנאים' בשם עצמם. הם הזיקו לכולם – פיזית ותדמיתית.

'עצרת עמנואל' הייתה סיפור אחר לגמרי.

בין ההמונים שליוו את האסירים, היו לא מעטים שנפגעו בעצמם מה'אפליה' המדוברת במוסדות החינוך החרדי – כמו 'לובשי החולצות הצבעוניות' או יהודים טובים מבני עדות המזרח.

אז מה הם עשו שם? למה הם הגיעו לעצרת?

ובכן, ברגע האמת, כשהבינו שמדובר במאבק בין דת ומדינה עליו הורו רבותינו, כולם התייצבו שם להיזכר מאין באנו, לאן אנו הולכים ולפני מי אנו עתידים ליתן דין בחשבון.

הציבור החרדי הוכיח בעצרת בגרות אמיתית. זה היה מפגן כוח אמיתי, נטול פרובוקציות.
כולם הרגישו כי לא מדובר כאן במפגן נקמה - לא ביואב ללום, לא בקרן החדשה ולא בבג"צ. אם נדייק בלשוננו, זו לא הייתה בכלל בהפגנה – אלא עצרת.

הוכחנו לכולם – ויותר מכל לעצמנו – כי כוחנו לא בשריפת פחים ולא בזריקת אבנים. כוחנו באמירת תהילים, בשירה, ובאחדות מופלאה.

אסון הרכבת: שיעור באמונה

מי שחיפש את השיעור הטוב ביותר בתש"ע – ואולי בכלל – באמונה וצידוק הדין, היה צריך לבוא לניחום האבלים בבית משפחות בורנשטיין-גולדשטיין.

משפחתם התרסקה לרסיסים. היה זה אסון האסונות. אבל ההורים והאחים השכולים, במקום להתעסק באשמים ובשיחות עלובות על סטטיסטיקה של תאונות-דרכים, הדגישו את צידוק הדין ונשאו עיניהם למרומים.

בשני בתי האבלים אי-אפשר היה שלא להבחין באמונה החזקה היוקדת בעוצמה יותר מכל נר נשמה.

קשה היה שלא להתפעל מגבורת המשפחות השכולות. איון ספק כי זה מה שמחזיק אותם.

ומה אמרו על-כך האבלים עצמם? "כשאנו מבינים שזה לא אסון פרטי שלנו, אלא אסון של כלל ישראל, אנו מקבלים כוחות", הם אמרו ל'בחדרי חרדים'.

חנוכת 'החורבה': נצח ישראל

מי שביקש ללמוד בתש"ע את התממשות הפסוק 'נצח ישראל לא ישקר', לא יכול היה לפספס ביקור בבית הכנסת 'החורבה', שנבנה מחורבותיו בפעם השלישית.

62 שנות ציפייה נחתמו השנה, בחנוכת בית הכנסת המרכזי בירושלים שבין החומות.

בעיתוי מדהים, נפתחו שערי בית הכנסת בראש חודש ניסן, יום חנוכת המשכן, כאשר התקבצו ובאו עשרות מזקני וצדיקי ירושלים, שהתרפקו על המקום שבו התפללו בילדותם וקיימו במקום יום שכולו תורה.

המקום הזה לא היה מצליח להיבנות ממידת הייאוש. סוד בנייתו הוא ברוח התקווה שאפפה את היזמים. הרצון לחדש ימינו כקדם, להחזיר עטרה ליושנה.

גם מינויו של הגאון רבי שמחה הכהן קוק, שאושר על-ידי הממשלה, הוא בבחינת החזרת עטרה ליושנה. הרב קוק פרץ בדמעות כשתיאר בהתרגשות את זיכרונותיו מימי ילדותו כמי שהתפלל עם הוריו מדי שבת בבית-הכנסת הזה.

כשרואים את החורבה, הציפייה לבניין בית המקדש, שמקומו סמוך ונראה ל'חורבה', הופכת למוחשית יותר. יש רק הבדל אחד: שבניגוד לחורבה, גם 100 מיליארד דולר לא יעזרו לבניית בית-המקדש, אלא רק תפילה.

לא בכדי, עיניהם של הפלסטינים יצאו ממקומם מקנאה אל מול תקומתו השלישית של בית-הכנסת המרכזי - ויצאו בנאומים אנטישמיים וביידוי אבנים.

אם הם, הישמעאלים, ראו ב'חורבה' תקומה יהודית, על אחת כמה וכמה שעלינו לראות במקום הזה את השלב האחרון לפני בניית בית המקדש. כל שנדרש מאיתנו כעת, כאמור, הן תפילות.

'הדיבוק': נהנים ומתחזקים

מי שחיפש לראות אקשן אמיתי בתש"ע, היה צריך לבוא לצפות בטקס הניסיון להוציא את 'הדיבוק' שנערך בישיבת המקובלים 'השלום'.

היה זה האירוע הביזארי של השנה.

את פניו של איליו הלל בן רחל מברזיל כיסה כובע גרב שחור. הוא ישב מיוסר, נע אנה ואנה – והמקובלים, בראשות הרב בצרי, ניסו להוציא ממנו את מה שטען שנכנס בו – רוח דיבוק.
אלפי חובבי 'אקשן' הגיעו למקום לצפות בטקס, אך לא הורשו להיכנס פנימה.

הם טיפסו על הקירות, המתינו בחוץ וניסו לעקוב אחר כל צעד.

בשומעם את המילה "צא", הם הצטרפו בזעקה אדירה. ההד נשמע במרחק כמה קילומטרים. אבל זה לא עזר. הדיבוק לא יצא.

הרב בצרי השקיע כוחות רבים בניסיונות להוציא את ה'דיבוק'. כוחות פיזיים ונפשיים. פסוקים ותפילות אינספור נאמרו. בצרי הזיע ובכה בלי סוף. אבל הדיבוק לא יצא. גם שופר שהובא כמו גם צדקה שנתרמה ובית דין 'מאולתר' שהוקם במקום והכריז על 'נידוי הדיבוק', לא הועילו.

בשעה 1.00 בלילה, בתום ארבע שעות מפרכות של ניסיונות, פיזר הרב בצרי את הקהל לביתו בטענה כי "מדובר בדיבוק מאוד קשה".

הרבה שאלות נשאלו. האם בכלל מדובר בדיבוק? אנחנו הרי לא עם של 'פתי מאמין לכל דבר'.
ברם, גם מי שבטוח כי מדובר במחלת 'רדיפה' קשה שתקפה את האיש מברזיל, לא יכחיש כי אירוע חיזוק כזה לא נראה זמן רב במחוזותינו.

הרב בצרי, צאצאו של המקובל רבי יהודה פתייה זצ"ל שהיה מומחה לנושא ה'דיבוקים', ניצל את ההזדמנות וביקש מכל המשתתפים והמאזינים במוקדי הנייעס לקבל על עצמם תשובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!