תהא שנת עצורים • יהושע הכהן עם חמשה רגעים מתש"ע

תהא שנת עצורים.

תש"ע הייתה ללא ספק שנתם של הסורגים, האזיקים וחומות הכלא המאיימות.

בשנת תש"ע ליוונו לכלא בדמעות את הרב שלמה בניזרי; עצרנו את נשימתנו למשמע פסק הדין הקשה במשפטו של ר' שלום רובשקין; הבטנו בהשתאות על הורי הילדים בעמנואל שנכנסו אל מעבר לחומות; שמחנו עם יציאתו של דוד סיטבון, עציר השב"כ, לחופשי וקראנו בתחושה טעונה ומעורבת את תחנוניו של דוצי גוטשטיין, הניצול מתאונת הרכבת, שלא להכניס אל בין הסורגים או לענוש את הנהג, יעקב ישראל ישורון.

מה יש בו, בבית האסורים, שמצליח להוציא מאיתנו תעצומות נפש כה נשגבות? אולי תחושת המיעוט הנרדף, משל היינו יהודים המושלכים לבור בערבות רוסיה של תקופת הצאר? ואולי, פשוט קראנו יותר מידי סיפורת מתח חרדית?

כך או כך, העובדה ש"פרשיות כלא" כה רבות, התנקזו אל תוככי קרביה של שנה אחת, החלטתי לסכם את השנה בזווית האישית שלי, על אלו שצעדו לכלא, אלו שישבו בו עוד שנים רבות, אלו שכבר השתחררו ממנו או ניצלו (לפחות לעת עתה) מטעמו המר.

הרב שלמה בניזרי • דמעותיו החמות של הגר"ע יוסף

מה עוד אפשר לומר על עלייתו המטאורית ונפילתו הכאובה של השר לשעבר הרב שלמה בניזרי. האיש שבמתק פיו ולשונו, היה לאגדה של קירוב לבבות, הסברה יהודית וייצוגיות ספרדית.

דומה שהדמעות הזולגות ללא הרף מעיניו של הגר"ע יוסף, הממאן להתחנם על מאסרו של אהוב נפשו, מספרות את סיפורו הכואב של נסיך תנועת ש"ס ממרכז שלחן הממשלה, עד לחדר צפוף, אותו הוא חולק עם ששה אסירים נוספים.

כאן, בדיוק כמו בפרשת עמנואל, הייתה למרבה הצער ידו של אותו שופט שחתם על שתי ההחלטות, קלה מידי על ההדק.

ר' שלום רובשקין • האסיר שאיחד את העולם היהודי

הגויים הרשעים, מול אברך משי חרדי; אנשי ה-FBI הקשוחים מול מבע של טוב ורגש; מעצמה אדירה, מול אזרח קטן וחסר ישע; מיצוי דין אטום ואכזרי, אל מול מפעל שכולו חסד ונתינה. כזו הייתה התחושה שמילאה את רבבות הציבור החרדי, שהתגייס והתאחד בנשימה עצורה, בימים שלפני מתן גזר הדין במשפטו המתוקשר של ר' שלום רובשקין.

התחושה הייתה שהציבור היהודי כולו עומד על כס הנאשמים. עצרות תפילה בכותל במעמד רבנים, התגייסות מאסיבית של גדולי תורה ואדמו"רים, אירועי תמיכה בריכוזים החרדים בארה"ב ובעולם כולו, בשאגה וזעקה חוצת מחנות ומגזרים, שכולה אחדות ותפילה.

אך התפילות לא הועילו ואם לא יתרחש מאורע דרמטי במיוחד, רובשקין יראה אור יום, אי שם בשנת תשצ"ז. אנחנו, הרווחנו בינתיים כמה רגעי חסד נדירים של אחדות.

אסירי עמנואל • תקדים מסוכן של ענישה קולקטיבית

את דעתי האישית על פרשת עמנואל, אני שומר לעצמי ומעדיף שלא לחלוק אותה בפומבי. מעולם לא הבעתי אותה ברבים ובטח שלא על גבי הכתב.

עם זאת, ודומני שיסכימו לכך גם גדולי מעריציו וחסידיו של יואב ללום - קו פרשת המים בסאגה זו הייתה השלכתם הקולקטיבית של עשרות הורים לילדים קטנים, אל תוככי הכלא, לצד פושעים, גנבים ורוצחים.

בצדק אמרו כי לא היה זה מעשה נבון מצידו של השופט לוי, שטיפס על עץ גבוה מידי, במקום לתור אחר מוצא חכם ונכון יותר, מתוך תבונה ורגישות. נעשה כאן דבר חמור הרבה יותר, לא זו בלבד שלא ננקטו צעדי תבונה ראויים, מעשה זה הפגין חוסר אנושיות, הפך ההומניות והפך הדמוקרטיה.

מטרתם הכללית של מערכת שפיטה או מערכת אכיפה הכוללת בית-סוהר, שוטרים ואזיקים, היא לשמש כ"ידא אריכתא" של הציבור כולו. על מנת ליצור חברה מתוקנת, ללא אנרכיה, נוצרה מערכת אשר במקרה צורך נדיר שוללת מאדם את חירותו: א. בכדי להטיל עליו או על אחרים מורא מפני מעשה פלילי בעתיד. ב. להרחיקו מחברת בני אדם, בשל היותו גורם מזיק.

לעולם אין לעבור לסדר היום כאשר מתרחשת ענישה קולקטיבית של השלכת ציבור שלם לכלא, בפרט לא בעניין המוגדר אדיאולוגי במהותו, יהא זה אפילו ביזיון בית המשפט. הדבר מנוגד לעצם הוויתו וקיומו של הכלא כידו הארוכה של הציבור ולמענו. כאשר ציבור מושלך לכלא על ידי יחיד, יש כאן היפוך מוחלט של סדרי ההיגיון, הדמוקרטיה, הממשל התקינים. זהו עולם הפוך. וגם אכזר מאין כמוהו.

דוד סיטבון • הצעיר החרדי שניצח את השב"כ

מעצרו ושחרורו של דוד סיטבון, אמנם תפסו את הכותרות הראשיות בכלי התקשורת החרדית לזמן קצר וקצוב ביותר, אך עבורי כעיתונאי, הייתה פרשה זו כבר מתחילתה, תופעה שלא הרשיתי לה לחמוק מתחת ידי.

הדיווחים התקשורתיים המבולבלים הדליקו נורות אדומות רבות. מיהו אותו סיטבון ובמה הוא נחשד? בשבוע הראשון לאיש לא היו תשובות. הקישור המיידי לשמו ותמונתו של חיים פרלמן (שגם הוא הספיק להשתחרר בתוך זמו לא ארוך) הפכו אותו, כמעט אוטומטית לאשם.

האסימון אצלי נפל באחד הערבים, כאשר שיחררתי לאוויר דיווח כתוב עם טעות מחרידה, מתוך תום לב מוחלט. בידיעה נאמר כי סיטבון חשוד ברצח ערבים, לצד פרלמן. אחיו של דוד, צלצל אלי והסב את תשומת ליבי לטעות. הבנתי שהטעות נעוצה בסיבה עמוקה הרבה יותר והתחלתי לחקור את הפרשה ואף לסייע למשפחת סיטבון מול התקשורת.

תוך זמן קצר הובהרו העניינים. בית המשפט השתכנע כי מדובר במעצר סרק והעניין שקע למצולות. העיתונים שדיווחו על המעצר הדרמטי עטפו את הדגים בשווקי ישראל ודוד סיטבון חזר לשיר בחתונות, כבימי קדם.

יעקב ישראל ישורון • האיש שלא הלך לכלא

הוא נהג בפראות, סיכן חיי אדם, יש לו עשרות הרשעות קודמות. הכל נכון. אך משהו בפניו של יעקב ישראל ישורון, בצורת התנהגותו ותגובתו אחרי התאונה הקשה, לא מאפשר לכעוס עליו, חרף התוצאה הבלתי נתפסת.

גם הדברים מעוררי ההשראה, שנאמרו מתוך גבורת עוז, של הניצול היחיד מהתאונה, ר' דוד צבי גוטשטיין, לצד בני משפחתו הקרובים, שביקשו לא להחמיר ולענוש את הנהג, יצרו בי סתירה פנימית ומערובלת תחושות כלפי הרצון לראות כל נהג שאחראי לתאונה קטלנית משלם את העונש, אך מאידך, ההבנה הברורה כי לא ייתכן והייתה כאן כל כוונת זדון, ולו רק בשל העובדה שהוא עצמו נכח ברכב הנפגע ויכול היה להיות באותו מקום, מונח לצד ההרוגים.

מאמרי הפובלציסטיקה בעיתונות החרדית התגייסו והתפייטו. כולם יצאו להגנתו של ישורון, קראו שלא להכניסו לכלא וחזרו שוב ושוב על האמירה ש... "את העונש שלך כבר קיבלת".

קיבל את עונשו או שלא, הוכח שוב, בפעם המי יודע כמה, שהאווירה הציבורית כאן מכתיבה את סדר היום. ואם דוצי סלח לנהג, מי אנחנו שנדרוש אפילו בדיקה מינימלית לקיומה של רשלונות כזו, או שלא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!