האב פרץ בבכי קורע לב: "זהו הלך לי הילד"

"זהו, נשרף לי הילד, גמרנו, הוא ראה דברים שזהו, אין מה לעשות עכשיו, איבדתי את הילד שלי בגיל 14" אמר האב ופרץ בבכי קורע לב חיכיתי שיירגע קצת ואז הוא התחיל לספר.

"אני אבא שמשקיע, אתה מכיר אותי, אני בקשר עם הילדים שלי, אני מדבר איתם שיחות ואני לא מבין איך זה קרה לי. איך זה קרה לו. והכי גרוע שהוא לא שיתף אותי."

עדיין לא הבנתי מה קרה אבל חיכיתי בסבלנות שהדברים יזרמו מעצמם.

ואז הוא פלט כשקולו רועד "הבן שלי, תפסתי אותו עם טלפון מטונף רואה תמונות לא צנועות! עכשיו אני גם יודע שהוא גם נכשל בדברים נוספים. אני כל כך מתבייש לספר את זה."

"ואתה יודע מה" הוא הוסיף "אני אשם בזה! הייתי צריך לא לתת לו ללכת לחבר ההוא, לא לסמוך עליו כל כך."

ואז הוא הניד את הראש ואמר "ואשתי, היא תמיד אמרה שהיא לא רגועה לגביו אבל לא הקשבתי לה... אבל אתה יודע למה?!  כי היא כל הזמן לא רגועה, גם סתם..."

הוא הרים אלי מבט כואב, "מה אני אעשה עכשיו? הלך לי הילד? איך הוא יצא מזה?"

במקרה, אני מכיר את הילד, כבר כמעט בחור, מתוק וצדיק, יכול להיות שהוא נכשל וזו בעיה, באמת חבל, אבל מכאן ועד לפאניקה הדרך רחוקה.

"אז מה... אתה חושב שהלך הילד?", שאלתי בהזדהות אמיתית.

"לא יודע, לא יודע מה זה הלך, זה מדרון חלקלק, איך הוא יוציא את זה מהראש שלו עכשיו, זהו, הוא נתפס ברשת, אחרי שמתרגלים אי אפשר לצאת מזה ומתחילים לעשות שטויות, היום זה זה ומחר זה דברים אחרים ואז מתדרדרים וכו' זו דרך ללא מוצא! אתה בטח יודע את זה יותר טוב ממני."

"תראה" אמרתי, "אם אתה חושב שאני יודע יותר טוב ממך אז אני יכול להגיד לך שזה בכלל לא מסובך לצאת מזה גם אם אתה מבוגר בן 40 שהיה מכור לניאוף מגיל קטן. צריך רק לדעת איך לעבוד עם עצמך, זה הכל. "

"באמת???!!" הוא תלה בי עיניים פעורות לרווחה "איך??"

"אני מקווה שלא תזדקק לזה" עניתי "אבל תאמין לי שזה לא מסובך ואפשרי לחלוטין ומה שנוגע אליך הוא, שאתה ממש לא צריך להיות בפאניקה."

"בא, נכין יחד תוכנית פעולה ונעזור לילד לחזור לעצמו ולמחוק הכל מראש ואם תפעל ברוגע ובלי פאניקה אני מבטיח לך שהוא יצא מחוזק מזה וחזק יותר לכל החיים."

אז מה עושים? מהיכן מתחילים?

אז לפני שאסביר מה לעשות עם הילד כדאי להבין דבר ראשון ומאד חשוב.

הכלל הוא שחינוך זה חיבור לרצון. ולכן אי אפשר לחנך ל"לא". תמיד מחנכים ל"כן."

כלומר, ממוקדים במה אני רוצה ולא במה שאני לא רוצה, בחיובי ולא בשלילי. 

כלומר, לא מחנכים לשמירת העיניים מטומאה, לא מחנכים ל"לא להסתכל" אלא מחנכים לשמירת העיניים לקדושה - להסתכל בדברים קדושים. אם מחנכים לקדושה, לאור, גם הטומאה ממילא לא רלוונטית.

אבל לפני כן, אסביר מה זה חינוך?

חינוך זה כל מה שתעשה שיגרום לחיבור רגשי לרצון שלך. למשל, שיגרום לילדים מעצמם לרצות להיות אמיתיים, שירצו מעצמם לברך ברכת המזון בכוונה או במקרה שלנו שירצו מעצמם להיות קדושים.

כיצד עושים את זה? יש הרבה מאד דרכים. חשיפה להתנהגויות טובות, חשיפה לאנשים קדושים, סיפורי צדיקים על אנשים קדושים (ובסוף להראות כמה הילדים דומים להם בהתגברות)

גם זה יכול להיות דרך שיחה תורנית, שיחה בשולחן שבת, סתם שיחת חברים שבהם אתה או את מדברים על החשיבות של הקדושה,

לשתף בשמחה של הקדושה שאתם מרגישים (ואם אתם לא מרגישים לא לזייף את זה בבקשה זה רק יכול יזיק). שימו לב שאתם מדברים מתוך שמחה ונעימות ולא מלחץ, זה משודר ויוצר בדיוק את ההפך.

רגע, אבל מה עם הילד שנכשל???? הלך עליו???

ממש אבל ממש לא! אפילו לא מתחיל בכלל. זה חלק מהחיים!

אפרט לכם כמה רבדים:

מצד אחד אסור שהילד ירגיש שלא סומכים עליו כי אז הוא יאבד אמון בעצמו ולא יסמוך על עצמו ויפול באמת שוב ושוב, אבל מצד שני בהחלט צריך להראות לו שכרגע אנחנו מתקשים לסמוך עליו וליצור יחד איתו מהלך של תיקון.

1. צריך למגר את התופעה עצמה, למנוע את הניסיונות טכנית.
2. ליצור תיקון, כפרה, כדי שיוכל להתחיל דרך חדשה וכן עוד כמה נקודות אבל הנקודה העיקרית, שהיא הכי חשובה, היא - להתחיל לחנך לקדושה בצורה אקטיבית, יזומה!
   לא לחכות שזה ירד מהשמיים- זה לא!

חז"ל מלמדים אותנו שתפילה עושה מחצה השאר זו השתדלות מדוייקת שאנחנו מחוייבים בה כפי שאמר הרב שטיינמן בכנס החינוך המפורסם שצריך ללמוד איך לחנך ולוודא שזה יוצא טוב.

ונקודה אחרונה לסיום,

המוטו בבית הוא שאנחנו לא שומרים על העיניים כי יש שם משהו מעניין.

זה לא מושך באמת, זה לא מפתה באמת זה לא שיש שם משהו אמיתי - זה גועל נפש, זה תינוקות מסכנים, לא מפותחים, ממדינת עולם רביעי ששכחו את הבגדים בבית ומחפשים צומי כי אין להם. כמו תינוק מגודל שמסתובב רק עם טיטול. כן, כן זו לא מליצה.

ואנחנו שומרים על העיניים כי ה' אמר שמסתכלים רק על דברים קדושים!

מי ששומר על העיניים בצורה בה הוא מרגיש שיש שם משהו מושך נורא ולא מגלה את האמת לעצמו - מזין את השקר ולכן הוא לא מבין למה הוא כל הזמן במאבק שלא נגמר ולא מסתיים כל החיים אבל על כך במאמר נפרד!

מאת: הרב יוחנן ויוכי דנחי, הם תומכים רגשיים, רב תחומיים ומומחים למשמעת וסמכות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!