לא ימושו מפיך: יצחק פלדמן התרגש עם הבעלזאים בהיכל הספורט

הלילה שבין שלישי לרביעי. השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר. עמדתי מטרים ספורים מול הרבי מבעלזא, ועיניי שכבר בלעו בשקיקה ארבע שעות של צפייה נלהבת, טרם שבעו.

למעלה מרבבת חסידים הקיפו את היכל הארנה בירושלים מכל צדדיו, וכאילו חיבקו את רבם באהבה אדירה. זו היא חתונת נכדו השביעי של הרבי. ועיניו שכבר ראו הכול בלמעלה מיובל שנות כהונתו, לא הצליחו לעצור את הדמעות. פניו האדימו, והוא הליט אותן בידיו, כדי לחצוץ מעט בינו ובין ההמון ולהעניק לעצמו רגע נדיר של פרטיות.

ואחרי שהוזמן בשירה ובחרוזים לריקוד המצווה טאנץ, היה נדמה לי שהאולם שמעל ראשי עומד להתפוצץ. עוד רגע קט, ותיפח נשמתם של החסידים. גופם של האלפים ניתר לגבהים, עשרת אלפים גופים שהיו לאחד, בשפה אחת, קצב אחד, ולב אחד.

זו פעם ראשונה שאירוע מסוג זה מתקיים בהיכל ספורט, ולא בבית המדרש של החסידות. האירועים האחרונים במירון ובקרלין, הם שגרמו. ולא שהייתה סיבה לחשש. הטריבונות של בעלזא עומדות בכל תו תקן אפשרי, וכבר הכילו פעם אחר פעם אירועי ענק, והמוני חסידים שרקדו עליהם בעיזוז. אך בשעה כזו, גם למראית העין ולמסר הציבורי ישנה חשיבות.

במבט לאחור, השמחה הייתה כפולה. העוצמה המהדהדת מההיכל הענק הבנוי להכיל כחמש עשרה אלף איש, עולה על העוצמה שבהיכל השגרתי. השמחה הרקיעה שחקים, ולהבת האש ריצדה מעל ראשי החוגגים. היציעים שרגילים לשמוע תרועות שיכורים של אוהדי קבוצות ספורט, זכו לכמה שעות של קורת רוח, ולשירי שמחה חסידיים. שמחה שביעית, כמו שמחה ראשונה. החסידים הישישים, מתייפחים לזיכרון ההיסטוריה. משפשפים שוב את העיניים כדי לוודא שהם אינם שרויים בעיצומו של חלום. שהחסידות הגדולה שנכחדה כמעט לחלוטין בשואה שהם חוו בעצמם, קמה וגם ניצבה, והייתה לפינת יקרת בעולם החסידות.

לעומתם, הצעירים שרק למדו על ההיסטוריה, חווים את ההווה. מסתכלים על רבם במבט של יראה וכבוד השלובים זה בזה. אף תנועה מתנועות גופו אינה נעלמת מעיניהם. כשפניו מאירות, הם מאירים יחד איתו. כשהוא נרגש, הם נרגשים. וכשהוא דומע, עשרת אלפים זוגות עיניים דומעות.

החתונה הקודמת, נזכרים פה כולם, התקיימה תחת מגפת הקורונה. היא לא הייתה חתונה משפחתית מצומצמת, אך הייתה נתונה במגבלות. קפסולות, מיעוט משתתפים, בלי תושבי חו"ל, ועוד. הפעם זה הרגיש כאילו חוזרים אחורה בזמן, אל הימים היפים שהעולם היה נורמלי, והווירוס הקטלני טרם פגש את עולם החסידות שרק ביקשה לעצמה מקום להתקהל בו בחדווה.

לפני שהרבי רקד, קיים את המנהג בנו, הרה"צ רבי אהרן מרדכי רוקח. כשהוא קם, עבר רחש גלי בקהל. בשנה האחרונה נטל על עצמו בנו יחידו של הרבי את עול ניהול המוסדות והכוונתם. הדבר הגדול יבואו לאביו, הדבר הקטן יביאו אליו. ואיזהו דבר קטן הוויות דאביי ורבא.

"בעלזא וועט זיין א ווינקל פון תורה און יראת שמים ביז משיח וועק קומען". בעלזא תהיה פינה של תורה ויראת שמיים עד ביאת המשיח, כך הבטיח הרבי הראשון 'השר שלום' מבעלזא. וכשהנאצים על הטנקים והמטוסים שלהם ניסו ואף חשבו שהצליחו להילחם באותה הבטחה, היא עמדה מבוישת בקרן זווית, ממתינה ליום שבו תקרא בעשרת אלפים קולות: "גירא בעינא דשיטנא". וכשרבי אהרן מרדכי הרים את ידיו בהתלהבות לשמיים, החסידים ראו את התגשמות ההבטחה ואת המשכיותה לדורות הבאים.

"דברים טובים מתחילים כאן", כרזו השלטים של מפעל הפיס שהתנוססו מעל ראשי החסידים בהיכל הספורט העירוני. דברים טובים מאוד.

לקראת סיום, כאשר הרבי אחז בידי בנו ונכדיו, החסידים הנרגשים החלו לשיר את תפילת ההבטחה הנושנה:

"לא... לא... לא... ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך אמר ה'"

מזל טוב חסידים, מזל טוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!