תלמדו מהגבירים באמריצ'קה איך לחלק כסף

"אמריקה", "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" "התפוח הגדול", ועוד שמות עמוסי ריגושים וגעגועים הוענקו ליבשת אמריקה הגדולה ולניו-יורק.

בעוד הורינו עמדו אובדי-עצות מול הררי כביסות ועסקו בהרתחת דודי מים, שם - באמריקה הגדולה - עקרות הבית כבר נהנו ממכונת כביסה שעשתה את העבודה לבד; גם בחורף הגשום, כשהורינו היו פורסים את הכביסה הרטובה לייבוש אל מול תנור הנפט, שם - בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - כבר הופעלה מכונת הייבוש כמעט בכל בית.

רק כעבור 20 שנה לאחר שעקרות הבית בתפוח הגדול כבר התרגלו לשיטת "חמם והגש", הופיע אצלנו הפלא הטכנולוגי שנשא את השם מיקרוגל. וגם אז הרוב לא יכולו לרכוש את מכשיר הפלא, כי היו דברים דחופים יותר.

אכן, אמריקה הגדולה הייתה משאת הנפש הטכנולוגית של כולנו. ניסינו לחקות אותה, להביא את ניחוחה אל ביתנו ותמיד צמד המילים "זה אמריקני", "מיוצר מחומרים אמריקנים", "נוסחה אמריקנית", וכל מה שהזכיר את אמריקה - הצליח להעביר בנו רטט של התרגשות וכבוד.

נחלקו דרכי העברת הצדקה

העולם החרדי הולך ומתעצם לא רק בארץ-הקודש, אלא מתפרס ונוכח כמעט בכל פינה בעולם כולו. אך כשם שמצויים בתוכנו משפחות נזקקות, אברכים הממיתים עצמם באוהלה של תורה וזקוקים לפת לחם, כך התברכנו גם במאות ואלפי בעלי ממון, הפותחים ליבם וכיסם, ותורמים מידי חודש סכומים אדירים לצדקה ולהחזקת התורה.

ובדיוק כפי שכתוב "הנותן שלג כצמר", הקב"ה ממטיר ארצה כמויות של שלג בדיוק באותה מידה שיש ברשותנו צמר להתכסות מפניו ולא יותר.

נחלקו דרכי העברת הצדקה מהנדיבים לעם. בארץ-ישראל נהגו כך ובארצות-הברית, ויתר העולם נהגו כך.

באמריקה הגדולה נשתרש המנהג, כי נדיבי העם קובעים זמן ל'קבלת קהל' פעם או פעמיים בשבוע, במשרדם או בביתם, ובשעה היעודה מגיעים החפצים בתרומה, אם לעצמם או עבור המוסד שמטעמו נשלחו, מתיישבים מולו, מגוללים את מר גורלם או את סיבת הגעתם, המארח - אוזנו כרויה, מאזין, שומע, אולי לפעמים מייעץ מניסיונו עצה זו או אחרת, מעניק מילה טובה, טפיחה על השכם, כשבסיומה של הפגישה יוצא האיש עם תרומה. גם אם לא עם הסכום שחפץ, אך לרוב בהרגשה טובה, תחושה של "יצירת קשרים" ותקווה לפעם הבאה.

בארץ-ישראל הנוהג הוא כי כל נגיד שהקציב סכום לצדקה, מחזיק באמתחתו גבאי צדקה, הממונה על החלוקה הפיזית. התורם ובני ביתו אינם יוצרים קשר ישיר עם הנזקקים, אלא מוסרים את מספר הטלפון או הפקס של גבאי הצדקה, אליו יש להעביר את הבקשה לתרומה, ורק דרכו ניתן למצוא את השביל לכספו של הנדיב.

גבאי הצדקה הפך למכונה קרה

אין לי חלילה כלום נגד השיטה של עשירי ארץ-ישראל ובוודאי לא נגד גבאי הצדקה המסורים והעושים מלאכתם נאמנה. אני גם מכיר באופן אישי ביותר, אדם המשמש בתפקיד רם מעלה זה.

למרות טוב ליבו ונחמדותו הרבה, הוא אינו יכול לעמוד בעומס הפניות, וליבו אינו חזק ופנוי מספיק לקריאות נרגשות, להבנת המצוקות לעומקן או לשיקול דעת אמיתי - למי פחות ולמי יותר, ואינו יודע נפשו הכיצד לחלק בצורה נכונה את התקציב שהוענק לו בנאמנות על-ידי אדונו.

כך אט-אט נהפך גבאי הצדקה למכונה קרה וממוחשבת, שמתייקת את הבקשות לפי סדר קבלתן ומשרבטת את ההמחאות לפי כללים נוקשים של סכום מסוים לכל בקשה.

במשך כל-כך הרבה שנים אנו מתאווים לאמריקה הגדולה, לחקות דרכיה וללמוד ממנהגיה, אז הנה - לקראת השנה החדשה, ודווקא בעיצומם של ימים אלו, הייתי מציע לנגידי ארץ-ישראל לשנות את המנהג ולקבל על עצמם 'מנהג אמריקה': לקבוע זמנים של קבלת קהל לפגוש פנים מול פנים את הזקוקים לעזרתם הכספית, להעניק חיוך, עצה טובה, טפיחת שכם של עידוד, והגם אם ייצאו מדלת משרדכם או ביתכם לא עם הסכום שחפצו, הרי אינה דומה ההמחאה החמה מידכם השופעת ממש, להמחאה קרה שהוענקה על-ידי גבאי הצדקה.

טורו של חברון גרנביץ' מתפרסם מידי שבוע ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!