מה עושים חברי המטכ"ל (כמנין הוי"ה) מידי יום שני?

למות מהאהבה

גדוד הנחל החרדי נחשב בעיני הצבא להצלחה כבירה. במרומי מגדל הקריה, בקומת ראשות אגף כח אדם, נחשב תא"ל (מיל.) יהודה דובדבני לבן בית רצוי.

זה לא רק עניין של שבירת המחסום הרגשי שבין בני-ברק לתל-השומר. זה עניין משמעותי של תוספת מקורות כוח אדם (כן, כך בשפה יבשה, מכונה מיטב הנוער שלנו) לשורות ההולכות ומידלדלות עקב אבדן דרך וירידת מוטיבציה.

מסתבר, כי מה שלא יעשה תלמיד תיכון חדש בצפון תל-אביב הסובל מעודף כסף, יעשה אברך כולל הסובל ממצוקה תקציבית.

בראשית הדרך אהבו לאהוב את הנחל החרדי. הם קיבלו מה שרצו. אוכל בהכשר מהדרין היה הבסיס, אבל כשהגיעו ימי חנוכה ומישהו שמע כי יש בנח"ל המקפידים להדליק בשמן זית דייקא (ראוי לאכילה, וראוי לנסך על גבי המזבח, וחומציות 0.5%, ושנמסק בידי אנ"ש ועוד כל מיני חששות והידורים שלא שמעתן אוזן צבאית מעולם), אץ-רץ מש"ק הדת של הגדוד לדרוש מהרבנות הצבאית את מוצרי ההדלקה המהודרים ביותר לכל חייל.

כשהרבנות הצבאית השיבה שאין בידה (ולא נחשוד שמא לא רצתה שיהיה בידה כדי שלא ליצור תקדים שעלותו רבה עד מאוד), היה זה ראש אכ"א, מיודענו אלוף (מיל.) אלעזר שטרן, שמימן מתקציבו את הנצרך, כדי לברוח מהבשורה שעוד הייתה עלולה להגיע לחוצות בני-ברק, כי בנחל החרדי מתקלקלים רחמנא לצלן.

אחר-כך הגיעו ימים אחרים. אם בהתנתקות עוד הבינו שזה 'נישט שייך', לא מתאים להעסיק אותם במשימות הקשורות לגירוש תושבי צפון השומרון, הרי שביומה הראשון של מלחמת לבנון דווקא הקפיצו אותם לטפל בשרידי טנק המרכבה ההוא שעלה על מוקש בפאתי מוצב כרכום.

בחום היום ובחסות התענית, עשו טובי בנינו עבודה מקצועית לעילא ולעילא. אך כעבור יום או יומיים הכביד על הצבא הצורך לספק תנאים מיוחדים כמו אוכל מהדרין והפרדה מוחלטת מחיילות. וכך חיילי הנחל החרדי הוחזרו אחר כבוד אל הקו הלוהט והמבודד בבקעת הירדן הצהובה של ימי שלהי דקייטא.

מה שקרה בנחל החרדי הוא רק משל. משל לשלל האוכלוסיות המיוחדות המרכיבות את הפסיפס של כור ההיתוך הצבאי.

תשאלו את 'הבני"שים', הלא-הם בני ישיבות ההסדר. הם יספרו לכם כמה אהבו אותם לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוזעקו כולם, כולל הצנחנים שבהם, לעשות הסבה מהירה לשריון כדי למלא את החלל העצום שיצרה המלחמה.

אפילו במלחמת לבנון הראשונה אהבו אותם. העדויות לכך חתומות בדם הבנים. הם, הבני"שים, הרי השאירו שם רבים מחבריהם - בסולטן יעקב, בגשר דאמור ולאורך צירי היער של ארץ הארזים. שניים מחבריהם, 'החטופים' זכריה באומל ויהודה כץ, מעולם לא חזרו משם.

ועוד לא דיברנו על יוסף פינק ורחמים אלשיך הי"ד, שהיו גם הם בחזקת נעדרים שנים ארוכות עד שובם לקבורה באדמת ישראל – והרשימה לצערנו ארוכה.

מה שקרה בנחל החרדי ובקרב בני ישיבות ההסדר הוא גם משל לחיילים הדרוזים המחובקים בחום בעצרות יום הזיכרון, עם הקלישאה של "ברית דמים", רק במשמעות האדומה שלה.

זהו גם משל לחיילי שחר כחול, כתום, ים, תקשוב, אט"ל ובינה בירוק, ועוד כל מיני שמות שאין מקורם בים התלמוד אלא במצוקה תקציבית הולכת וגדלה בה שרויים מוסדות התורה ואשר מביאה אל לשכת הגיוס אוכלוסיות איכותיות ביותר מבחינה קוגניטיבית שצה"ל זקוק להן כמו אוויר לנשימה.

ככה זה בכל הגדודים. ההתחלות מפתיעות, ההמשך קצת פחות.

זה לא אומר שכבר סר חינם. פשוט מאוד, זה נכנס לרוטינה רגילה של "אל תעשו לנו טובה, תשרתו כמו כל חייל אחר".

יורשה לנו רק להזכיר לבכירי הצבא את העובדה המצמררת אך ההכרחית, שאמורה להעניק נקודות זכות נצחיות לגדודי שומרי המצוות: בעוד חיילי ההסדר והנחל החרדי משלמים בדם על היותם חלק מהחברה הישראלית, חיילי השחר והבינה משרתים צמוד למטבחה של האמא (או הרעיה).

לא שעינינו צרה חלילה, אך מישהו צריך לזכור את האמת – ולהתחשב בה.

בעלי המוסר והחייל היהודי

תופעת החיילים המצטלמים עם פלסטינים כפותים, חדשה רק למי שזכרונו קצרצר.

אפילו ד"ר אורי מילשטיין, הטוען בלהט כי לא בוצע שום טבח בדיר-יאסין (שבית הקברות שלה עודנו ניצב מתחת להיכל ישיבת שערי יושר בשכונת הר נוף הירושלמית), יוכל לשלוף מזיכרונו סיפור או שניים שאינם מפארים את שולחן השבת של צבא ההגנה לישראל.

די אם נזכיר את פרשת כריתת אוזני המחבל בהר דוב שאירעה בתחילת שנות השמונים.

ומעשה שהיה כך היה: חטיבת גבעתי בימי ראשיתה, תפסה קו במורדותיו הצפוניים של הר החרמון ורכס הר דוב. בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לצה"ל, הוזעקו החיילים לבצע מארב חודר בתוך שטח לבנון. "אל תשובו ללא אוזניים", פקד עליהם המג"ד. החיילים ביצעו את ההוראה כפשוטה. וזה לא הסיפור האחרון.

למען ההגינות, יש לציין כי למרות שהבעיה מתגלה בצה"ל, היא לא נוצרת שם. צה"ל, כמו כל צבא אחר, קולט אל שורותיו חיילים בוגרים שעברו מסלול חיים שאמור היה לחנך אותם לסדרה שלמה של ערכים. אך במדינה שמשרד החינוך שלה שכח מזמן את ייעודו והפך לאמרגן של בתי ספר אקסטרניים (ליב"ה כבר אמרנו?), מה לנו כי נלין על הצבא.

ברם, כיהודים מאמינים היונקים את ערכיהם מן התורה וחז"ל, שומה עלינו לבחון אירועים מסוג זה בפריזמה תורנית.

וכך נהגתי לשנן לחיילי: בפרשת עיר הנידחת נאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה... ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים יג יז-יח).

הנצי"ב מוולאז'ין מבאר בפירושו על התורה, 'העמק דבר': "מעשה עיר הנידחת גורם כמה רעות בישראל: האחת שההורג נפש נעשה אכזר מטבעו... ואם נהרוג עיר שלמה בעל כורחנו עלינו להוביל אנשים רבים להורג ולהיות אכזרים... ועל זה הבטיח הכתוב שאם תעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו 'ונתן לך רחמים' – מידת הרחמים".

וכבר קדם לו האור החיים הקדוש בביאור מעין זה. הבטחה תורנית שכזו ניתנת, מן הסתם, למי שמודע לה ופועל על פיה.

ואיך אפשר להתעלם מהחשדות העומדים כנגד קבוצה מחיילי גדוד נצח יהודה.

"חייל יהודי", יאמרו בעלי המוסר, "אינו אמור לחייך או להצטלם סביב אדם כפות".

איזה מטוס לקנות?

בחורף הקרוב אמורה להתחלף הצמרת הביטחונית של המדינה: מהרמטכ"ל דרך סגנו, ועד כל ראשי השירותים החשאיים כאמ"ן, שב"כ ומוסד.

החילופים הללו – כולם בעת ובעונה אחת – הם שערוריה בפני-עצמה (ועל-כך בטור הבא).

ברם, בלהט המאבק על משרת הרמטכ"ל, נשכח המוסד בראשו הנבחר אמור לעמוד. הגיע הזמן לעשות סדר במושגים.

צבאות בנויים בצורות שונות. הכוחות המזוינים של ארה"ב מורכבים מארבעה צבאות שונים (אויר, ים, יבשה ונחתים). לכל צבא מפקד משלו, וכוחות משלו. כך, למשל, למרינס יש מטוסים וספינות משלו. על כולם ממונה מפקדת המטות המשולבים.

צה"ל, בהיותו צבא של מדינה קטנה, אינו יכול להרשות לעצמו שני חילות אויר, ועל כן הוא מורכב מצבא יבשה גדול המנהל את עיקר הלחימה, ולצידו זרועות אוויריות וימיות.

המטה הכללי (או בקיצור מטכ"ל) הוא המפקדה העליונה של הצבא כולו. על כן הרמטכ"ל הוא מפקדם של כל האגפים, הפיקודים והזרועות. אך הוא גם מפקדו הישיר של זרוע היבשה – וזה גורם לבעיות לא פשוטות: רא"ל (מיל.) דני חלוץ ניסה לטפל בהן עם היכנסו לתפקידו, אך כיום, ובעיקר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מוסכם על רוב המומחים שהפתרונות שנתן לבעיות אלו היו שגויים במקצת, משום כך השיב רא"ל גבי אשכנזי חלק מהשינויים למצבם הראשוני.

מה זה אומר שיש לנו חיל אויר אחד? זה אומר שהוא לא מפסיק לעסוק בדילמת היעוד שלו – שמיים נקיים או השתתפות בלוחמת היבשה. האם לרכוש עוד מטוס מדגם f-16i שמהווה אימת הטייסים הסורים בשל יכולתו להפציץ את גשרי הפרת והחידקל? או שמא עדיף לקנות שני מסוקי ch-53 יסעור שיכולים להוביל פלוגת צנחנים אל גשרי האוואלי והזהרני ולהשיב את הפצועים לרמב"ם וזיו?

בשאלה כבדה זו שהשפעותיה על תוצרי המלחמה הבאה ישירות וניכרות, מכריע המטכ"ל. לבד או עם הגורמים שמעליו.

מסתבר שהגדרת שם התפקיד, אינה מדויקת. הרמטכ"ל הוא המפקד העליון ולא ראש המטה. ראש המטה בפועל הוא סגנו, המשמש כראש המטה מטעמו. כך זה בכל הדרגים בצבא (רמ"ט פיקוד המרכז הוא סגנו של מפקד הפיקוד). אך לא במטכ"ל.

מדוע? שאלה טובה. כנראה עניין של טעות היסטורית. היא תתוקן בהמשך הדרך, בטוח.

בפורום המטה הכללי חברים 26 איש: הרמטכ"ל, סגנו, מפקדי זרועות, יועצים, מבקרים, אנשי בית הדין הצבאי ועוד. סך-הכל 26 גברים ואף לא אישה אחת. בינתיים.

ניתן להתרשם מהמגוון של חברי המטכ"ל: אנשים שונים, מסלולים צבא שונים, דעות שונות.

למעשה, נחלקים התפקידים לשלשה סוגים. בכותרות כלליות, שאינן מדויקות, נכנה אותן כך: תפקידי כח (ראש אגף המבצעים, זרוע היבשה וארבעת מפקדי הפיקודים), תפקידי מוח (אגף המודיעין, אגף התכנון ומפקד המכללות). כל היתר, אגפי נישה השם.

כשבאים לבחור חבר למטכ"ל, מעבר לקשרים והפוליטיקה (ושקרן מי שמכחיש), חשובה גם מידת התאמתו לתפקיד הספציפי. כן, היו כבר כאלה שפשוט לא התאימו (חלוץ כבר אמרנו? ואודי אדם?).

עם היכנסו של יואב גלנט לתפקידו, עליו להכתיר כמה חברים: הראשון שבהם הוא סגנו שלבטח יבוא במקום האלוף בני גנץ, שאמור לפרוש כמיטב המסורת של "המפסיד פורש".

הרמטכ"ל החדש גם יצטרך לקבל את החלטת מפקד פיקוד הצפון גדי אייזנקוט. המסע שמנהלת התקשורת בעד מינויו של האחרון "לכל תפקיד בו יחפוץ" עבר כבר את גבול השערורייה. אבל ברור כי מיד אחרי המינוי, ינסו לשכנע אותנו כמה המינוי היה מתבקש וראוי.

אחרי רמטכ"ל, סגנו, מפקדי פיקודים ומחליפים, בא תורו של ראש אגף המודיעין. זהו תפקיד רגיש מאין כמותו, אולי השני ברגישותו אחרי הרמטכ"ל.

והנה הגענו למפקד חיל הים, זה ששיקם את החייל אחרי מלחמת לבנון השנייה, אך נקשר בכמה תקלות שהאחרונה שבהן היא עצירת המשט הטורקי. הוא אינו צפוי לפרוש במיידית, אבל מועד החלפתו קרב ובא.

בית הלורדים הצבאי

אז מה באמת הם עושים שם, עשרים וששה הגברים (כמנין הוי"ה), מדי יום שני בבוקר?

"עזוב אותך מפורום המטכ"ל", אמר לפני שנים רבות אחד האלופים לחברו, הרב הצבאי הראשי, עת הביע בפניו את משאלתו להיכנס לשערי המועדון הנחשק. "המטכ"ל הוא סוג של בית לורדים. יושבים ומפטפטים ללא תועלת. את ההחלטות הבאמת-חשובות מקבלים בפורומים מצומצמים יותר וסגורים, אליהם לא תיכנס".

כך הפטיר האלוף - ולא נותר לנו אלא להצטרף בחום לדברים.

הייתי במטכ"ל פעמיים או שלוש. מלבד דיוני שיבוצים על קצינים מדרגת אל"ם ומעלה, משוחחים שם גם על סוגיות ביטחוניות אסטרטגיות. זה מעניין, אין ספק. אך ההשפעה האמיתית על מה שמתרחש במסדרונות בצבא, מתבצעת במקומות אחרים.

במחשבה שנייה, כדי להשתתף בדיונים המצומצמים ב'מקומות אחרים', אתה חייב לטוות קשרים בפורום המטכ"ל. ואם כך, זה באמת כדאי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!