בעיית העוני לא נפתרה, היא פשוט נפטרה • טור מיוחד

בעיית העוני לא נפתרה, אבל היא נפטרה

גם זו שיטה להילחם, ממש להילחם ללא מרכאות כפולות, בעוני. 'פטנט' ישראלי בלעדי.

האסון הכבד שתקף את ההורים הירושלמים, החשודים כי הזניחו את בתם התינוקת בת החצי שנה עד שמתה, חשף לעיני כל נוסחה חדשה ויש לומר גם מאוד יצירתית, למאבק בעוני בישראל, שלא היתה מוכרת עד היום.

הורים עניים, שרשויות הרווחה הפקירו אותם לגורלם, ובשבוע האחרון כבר לא מצאו לנכון אפילו לבקרם, מואשמים בהריגת ילדם, ששה ילדיהם האחרים נתלשים מהם, ונמסרים לטיפול בני משפחה שיתמודדו עם הדאגה לעתידם, וההורים, שהם האחרונים שנותרו כמעמסה על כספי הרווחה, אולי יושלכו לכלא ויזכו שם לאוכל, כך שלא יהיה עוד כל צורך לממן אותה מאותם תקציבים.

מסתבר שלא רק תאונת רכבת מחרידה יכולה לחסל משפחה שלימה. גם טרגדיה נוראה של מוות בעריסה.

שופט בית המשפט השלום בירושלים, משה ברעם, אמנם לא התיר אתמול את נתיחת גופתה הצמוק של התינוקת, למרות כל ניסיונות השכנוע של המשטרה שטענה כי האימא, המבולבלת ממות בתה, מסרה כמה גרסאות להתרחשות.

התינוקת זכתה, ברוך ה' לבוא לקבר ישראל בשלמות, יותר מטמוני יפו ואשקלון, אבל המשטרה אינה מרפה וממשיכה לטעון שההורים אשמים במוות ותובעת להשאיר את שאר הילדים הרחק מההורים, המלומדים בכאבים עוד הרבה לפני האסון האחרון שפקד אותם.

אם אין ניתוח, אין הוכחות, והשופט אינו משתף פעולה על סמך מה מבססת המשטרה את התיאוריה שלה? לטענת נציגת המשטרה היא עושה זאת בהתבסס על כך שהתינוקת סבלה מתת-תזונה ופונתה לבית החולים שבו נקבע מותה כשהיא שוקלת חמישה ק"ג וחצי בלבד.

ברוך הבא לאילנה שזו, החוקרת המשטרתית בתיק הזה. כנראה שהיא שבה רק בימים האחרונים לישראל מ'קרוז' בקאריביים או מטיול תענוגות אחר, אחרת לא יכול להיות ש'חוקרת' במעמד כמו שלה לא תהיה מודעת לדו"ח העוני ותת התזונה בישראל שפרסם, אך לאחרונה, המוסד לביטוח לאומי.

בישראל יש רבבות תינוקות הסובלים מחוסר תזונה. בחסדי שמים ליבם של רובם חזק, ורק מעט מהם, וביניהם התינוקת הזו, לא מצליחים להתמודד עם המצב בעצמם כפי שהמדינה מצפה מהם. מי שראה את תמונת ההורים האומללים שאיבדו את בתם, מבין שלהאשים את ההורים כי מנעו מהתינוקת 'מטרנה' ופיטמו עצמם בה, זה מסוג הטענות שרק במדינות ובתקופות חשוכות הפנו כלפי יהודים כחושים.

נכון, לא מדובר בילדי זרים, אלא בששה ילדים להורים קשיי יום ישראלים, אבל זו לא סיבה מספקת כדי להבליג מול 'גירושם' מהוריהם, המאוימים להישלח לכלא. לא אותם צריכים לכלוא, אלא את רשויות הרווחה שהספיקו שמיהרו להגיע ולהוציא מן הבית את אחי התינוקת הנפטרת לאחר מותה, אבל לא ראו לכל אורך הימים שהתינוקת הולכת וגוועת.

יכול להיות שהיא איבדה את כל הקילוגרמים בין הביקור האחרון שלהם להלוויה?

'ההיפוכונדר' המזדקן נפרד מאיתנו

מזל טוב. יוסי שריד, השר הצעיר לשעבר, הח"כ האנרגטי וראש מר"צ הנמרץ, מתקרב לגיל...שיבה. בספר שירים חדש שפרסם לקראת יום ההולדת של 70 שנות 'היפוכונדריה', הוא עושה מה שכולנו צריכים לעשות בכל יום, ובמיוחד בימי אלול, חושב על פרידה ועל יום המוות.

בשיחה שהוא מעניק היום למיה סלע מ'הארץ', לקראת אותה פרידה, הוא מסכם את תמצית ימיו מהימים שבהם היה הרבה יותר רגוע ואימא שלו היתה מוטרדת מן העובדה שהוא קם ב-12 בצהרים, בלי כל קשר לזמן 'קריאת שמע', דרך תקופת היותו כתב ב'קול ישראל', ועבור בימים היותר זוהרים שבהם הוא היה מנערי שמעון פרס שאוטוטו ונהיה צעיר ממנו...

"כשעזבתי את מפלגת העבודה, יום אחד מישהו בא אלי ואמר: 'תשמע, מאז שעזבת שמעון מאוד שמח (גם החרדים שמחו), ומרסל כל הזמן בוכה. מרסל היתה מגישת התה במזנון בבניין המפלגה. אמרתי למבשר שזה הרבה יותר טוב מאשר להיפך. שער בנפשך מה היה קורה לו היית מספר לי שמאז שעזבתי את שמעון פרס, הוא ממרר בבכי ולעומת זאת למרסל לא היו ימים טובים יותר. הייתי ממש נפגע".

למרות שאת חשבון הנפש לקראת ה'פרידה' שלו הוא עושה בימי חשבון הנפש, הוא אינו מוכן להביע שום חרטה. "אני תמיד אומר שאני מסתכל אחורה בלי חרטה ובלי געגועים", ובלשון פיוטית יותר הוא מנסח את אותה יהירות: "לא מתחרט, לא מתגעגע , נוגע בקרון האחרון".

אם מאוד לוחצים עליו הוא מוכן להביע חרטה רק על כך שלא פרש מהכנסת 4 שנים מוקדם יותר: "כשנכנסתי לכנסת היו שם אנשים כמו מנחם בגין. פתאום מצאתי עצמי מוקף בגמליאלי, שלומיאלי, וירחמיאל" - הוא מתפייט.

השאלה המטרידה אותו במיוחד בספר החדש היא: מי יספיד את יוסי שריד? עד שהוא ימצא מתנדב הוא מספיד את עצמו. "כמה פעמים מלאך המוות דווקא התעניין בי" - הוא מעיד - "ואני לא מתהלך בקטנות. אם מישהו רוצה להתעסק עם סינוסיטיס - שיתעסק. אני? - רק במחלקות הראשונות, בראש או בלב, והשאר זה זוטות. המוות התעניין בי באופן אישי, ואני התמודדתי ונשארתי בחיים, אבל עכשיו העניין יותר מסובך כי אני נכנס לשדה המגנטי של סטטיסטיקת המוות".

וכאן עובר המשורר שריד לכתוב את צוואתו כאילו יש לו כוונה להותיר אחריו ספר מוסר: "אנשים לא כל-כך מגדירים נכון את עניין המוות. אז הגוף בסוף מת, ביג דיל. אבל הרבה לפני שאדם מת, מתה הנשמה, לכן כל יום אני עושה בדיקות לעצמי מה מצב הנשמה שלי".

אצלנו קוראים לקריאת האתגר הזו :"ושוב יום אחד לפני מיתתך"...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!