אסון מירון: קיבלו את המצלמה של ישי בידיים רועדות

בני משפחתו של הבחור ישי מועלם ז"ל, בן ה-17, תלמיד ישיבת 'אוהלי שמואל' ברכסים, שנהרג באסון מירון הנורא, קיבלו בימים האחרונים את חפציו האישיים שהיו עמו באסון במירון. 

"בידיים רועדות פתחו בני משפחתו את הארגז ובו החפצים האישיים שלקח איתו להילולה בהר מירון. היו שם כמה דפים שנמצאו בכיסיו ועליהם רשמים מתחושת השמחה שפיעמה בו בהר. לצידם, הייתה תעודת הזהות שלו ומצלמת הקנון שהייתה צמודה אליו תמיד". כך מדווחת העיתונאית ליאור אל-חי הבוקר (שישי) ב'ידיעות אחרונות'.

אמו סמדר סיפרה ל'ידיעות אחרונות': "כשלקחתי את המצלמה ליד, עברה בי צמרמורת, וכשראיתי את התמונות האחרונות שהבן האהוב שלי צילם פשוט בכיתי. זו מעין דרישת שלום ממנו".

במהלך האירוע במירון תיעד ישי ז"ל את מעמד ההדלקה של הרבי ומיד לאחר ההדלקה, צעדו ישי מועלם וחברו הטוב, יוסף יהודה לוי ז"ל במדרגות המוות, שם נמחצו יחדיו עם עוד 43 קדושי מירון. 

במרכז הכתבה, המצלמה של ישי ז"ל.

האמא מספרת עוד כי "בשלושת השבועות האחרונים לחייו, הוא עודד חבר עצוב וביקש שיאמר אחריו: 'מי שמאמין הוא שמח, ומי ששמח הוא מאמין'. החברים התלהבו וכולם בישיבה התחילו לחזור על המשפט. כשהם באו לנחם, הם סיפרו לנו, איך ישי החדיר בהם שמחה וכוח".

"ב'שבעה' שמעתי שהיה פרמדיק במירון שסיפר כיצד בתוך כל הדוחק, ראה לפתע נער צעיר שמושיט לעברו מצלמה ומבקש שישמור לו עליה", משחזרת האם. "התחלתי לבכות. בני המשפחה הפיצו את הסיפור ברשתות וכעבור כמה ימים, אין לי מושג איך, קיבלנו ארגז עם הציוד של ישי כולל המצלמה. היה לו חשוב שהיא תגיע אלינו. אולי הוא רצה להעביר לנו משהו דרכה". 

"אני רואה שהוא הצליח ללכוד בהן את השמחה וההתעלות שלו. הוא איבד את חייו באירוע שמח" סיכמה.

ישי ז"ל בן להוריו היקרים רבי ליאור ומרת סמדר מועלם הי"ו, תלמיד שיעור ג' בישיבת 'אוהלי שמואל' ברכסים תכנן לעבור בשנה הבאה לישיבה גדולה, וכמובן שנרשם לאחד מטובי הישיבות בארץ, אך למרבה הצער לבסוף התקבל לישיבה של מעלה.

אביו, רבי ליאור מועלם ייסד את בית הכנסת מהרי"ץ ברכסים על פי מנהגי תימן, וזכה להקים קהילה נאה וחסודה ההולכת ומתפארת בהמשך דרכי אבותיהם מדור דור מבלי לשנות. בנו הב' ישי ז"ל המשיך את המסורת המשפחתית ונשא בגאון את ה"סימנים" – הפיאות שעיטרו את ראשו ושיוו לו מראה אצילי, כיהודי תימן מדורות עברו. הוא תמיד התפאר בכך, ולא היה אכפת לו מה יאמרו הבריות. ישי ז"ל היה מטובי בחורי הישיבה, ואך טבעי היה כי היה מעותד להיבחן בישיבה מן השורה הראשונה בארץ ישראל, כפי שמתאים לבחור במעמדו.

אולם לאחר שהתברר לו שבישיבה זו לא מאפשרים לגדל פאות ארוכות כפי שנשא בגאון עד היום, הוא ביקש להיבחן בישיבה אחרת. 

ראש הישיבה שלו הגאון רבי אבנר עמיר המשיך וסיפר כי באותו בוקר שלפני האסון ישי התפלל בשמחה מיוחדת. אם בכל יום תפילתו הייתה מתוך שמחת הלב, הרי שבערב ל"ג בעומר היתה לו שמחה נדירה. הוא התפלל בדביקות ובשמחת לב מיוחדת. באותה העת זה לא היה כל-כך מובן, אך עתה במבט לאחור, כנראה שנשמתו חשה כי עוד מעט יעלה למעלה וידבק בשכינה הקדושה, יזכה להיות מבני היכלא דרשב"י, ולכן התפלל בשמחה ובהתרגשות רבה כל-כך.

חבריו שהצטרפו אליו לנסיעה סיפרו שבמהלך כל הנסיעה היה שרוי בשמחה גדולה, שר שירים לכבוד התנא האלוקי וסחף אחריו את כל חבריו ונוסעי האוטובוס. הוא הכניס את כולם לאווירה המיוחדת של 'ל"ג בעומר', עד שהגיעו למירון.

לדאבון לב, גם הוא נלקח כקרבן ציבור. ההורים השבורים מן האסון מפעימים את כל מבקריהם בהיותם סמל של אמונה תמימה בה' וקבלת גזרותיו באהבה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!