הרב שאול יורוביץ': העבודה הפנימית של הנזיר

פרשתנו מלמדת אותנו על דרכו המיוחדת של הנזיר, זה שחשקה נפשו להתקדש בקדושה יתירה לה', התורה מדריכה אותו להימנע משלושה דברים, א' זהירות מטומאת מת. ב' הימנעות משתיית יין ושכר וכל משרת ענבים. ג' לבל יעבר תער על ראשו אלא יגדל פרע שער ראשו, בעשותו כן קודש יהיה לה'.

קריאה זו על הנזיר המשתוקק לקרבה יתירה אל ה' מתיישבת מאוד על ליבנו, אנו אכן מזדהים היטב עם התשוקה המתעוררת באדם להתקדש ולהתעלות הרבה מעבר למה שנצטווה, אנו עדים כל הזמן לרוח נשגבה זו המפעמת באדם, מה שלא מובן לנו כלל בפרשת הנזיר במבט ראשון היא החשיבות המיוחדת בג' הנהגות אלו, שלפי ראות עינינו לא רק שאין בהן קושי מיוחד אלא גם אין בהן פרישות או התעלות מיוחדת. כאשר נתעורר להתקרב אל ה' לא יעלה על דעתנו להתקדש בקדושת הנזיר או אף בחלק מהנהגותיו, אלא נתעל אותה להתקדשות יתירה בשמירת החושים כפי שישראל נצטוו להתקדש בשלושת ימי הגבלה לקראת מעמד הר סיני או בהוספה בתורה תפילה ומעשים טובים, כל אחד לפי בחינתו, וזה מפני שאינן נראות בעינינו חשובות דיין להיות על ידן קודש לה'.

ברור לנו שהנהגות אלו מבטאות את דרכו של הפרט בהתקרבותו אל בוראו, אך עלינו להעמיק בשורשן ולעמוד על פנימיותן בכדי להבין את מה שהן משקפות בעבודה הרוחנית היומיומית שלנו.

ההוראה הראשונה להיזהר מלבוא במגע כלשהו עם טומאת מת, מבטאת את ההדרכה המרכזית המבוארת בהרחבה בספרי החסידות לכל באי שער ה' להתרחק מעצבות וייאוש ודומיהן, מצבי נפש אלו מכונים בספרי הפנימיות מוות נפשי, לעומת הצדיקים שאף במותם נקראים חיים. כל הרוצה ליטול את ה' זקוק למידה גדושה של חיות ואנרגיה מתמדת, ולכן עליו למצוא מקורות שמחה תמידיים ולהתרחק מאוד ממקום המוות.  

הדבר השני שהנזיר מוזהר עליו הוא ההתרחקות מיין ושכר וכו', נטיית האדם לאחר שהבין את הערך העצום הטמון בחיות ושמחה כמבואר, היא להיעזר בכל מיני עזרים חיצוניים שישפיעו עליו בכיוון זה, ולכן באה אזהרה זו להיזהר מהשפעות חומרים חיצוניים, מפני שכאשר תודעתו ואושרו הפנימי של האדם תלויה בעזרים חיצוניים, הרי הוא הולך ומתרחק מהחיות האמיתי, ועדיף לעתים להישאר זמן מה במצב חסר חיות מאשר למלאות אותו בחיות שווא, ועל כן יין  ושכר אל תשת.

באופן נוסף ניתן לבאר ששתי בחינות אלו מבטאות את שתי הקצוות במצב רוחו של האדם, מחד מציאות המוות המבטאת העדר מוחלט שהיא המקור לייאוש עצבות ועצלות וכל המסתעף מהן שכולן הן בחינות שונות של העדר וחוסר וכמבואר, ועל זה נצטווה 'על כל נפשות מת לא יבוא'.

ולאידך גיסא שתיית יין ושכרות מבטא את ההיפך הגמור, את ההוללות והצחוק שהיא הקצה השני.  והנזיר מצווה שלא לילך בדרכים קיצוניות ומנוגדות אלו, אלא להיות בבחינה הממוצעת המעולה, מבלי לנטות ימין ושמאל, אלא לכלול את שתי הקצוות ולהשתמש בהם לפי הצורך כמבואר בכל הספרים שהשלמות מצויה בהנהגה הממוצעת, ועל כן בזה הנזיר נמצא קודש לה' ושלם במידותיו.

וכאן אנו מגיעים להנהגה השלישית 'גדל פרע שער ראשו', ובכדי לבאר זאת נקדים לעסוק במציאות הנזיר הנקרא קודש לה' לעומת הכהן שגם הוא נקרא כן, ובאמת בשתי ההנהגות המדוברות עד כאן שווים הם, שגם הכהן מוזהר מטומאת מת ומשתיית יין בבואו אל המקדש, ומובן הדבר היטב שהרי שניהם פרושים וקדושים לה' כאמור.     

אך בהנהגה שלישית זו של גידול השיער, דרכו של הנזיר היא הפוכה מדרכו של הכהן, שאצל הכהן גילוח שערו נחשבת למעלה כפי שרואים אצל הכהן הגדול, ועל הנזיר לעומת זה דווקא לגדל את שערו ושבח הוא לו, וזה דורש ביאור כמובן.

מציאות השיער בתורת הפנימיות מתוארת כמותרי המוח, הם מבטאים בחינות צמצום ודין מצד שהם גדלים מחוץ לאדם ונחשבים כעודפים, עבודת האדם היא להמשיך את האור והקדושה עד המקומות החשוכים והנמוכים ביותר, אך זה נכון ביציאתו ממקדש ה' למקומות הנמוכים, אך בהיותו בבית ה' עליו להיבדל לגמרי ממקומות נמוכים אלו.

זוהי הקו המפריד בין עבודת הכהן המוקדש לעבודת המקדש ועליו להיבדל מכל המציאות החומרית, שלכן עליו לגלח שער ראשו. לעומת הנזיר שקיבל על עצמו קדושה בהיותו יושב בתוך עמו מחוץ לבית המקדש, עליו דווקא להאיר את המקומות החשוכים והמותרות המצויים בו, ולא רק להעלים אותם, ועל כן לא יגלח את מותרי השיער אלא יגדל אותם.

אולי זה גם מלמד אותנו שכאשר האדם בא להיטהר ולהתקדש מעצמו, יש בכוחו להעלות גם את בחינות הקטנות והנמיכות שבו, מאחר שכל כולו דבוק בטוב, ומבין בעצמו שזהו הטוב האמיתי, שהלא מעצמו קיבל עליו, ועל כן מאיר בחינת הגדלות שבו אל כל בחינות הקטנות שבו כבחינת הנזיר. אך כאשר הוא מתקדש מפני שהוא מצווה ועומד לא יוכל להעלות את הקטנות שבו שהרי הוא עושה רק מפני שנצטווה ולא מצד רצונו העצמי.  

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!