מי ראוי להיות רמטכ"ל?

פרשת 'מסמך גלנט' מעידה על אופייה של התקשורת ההיסטרית, הרבה יותר משהיא מעידה על צה"ל. היות וכך, ולאור העובדה כי טור זה עוסק יותר בביטחון ופחות בתקשורת, פטורים אנו מלקחת חלק במחול השדים הנורא הלז, שפעמיים ביום מקריב אישיות ציבורית לעולה. וככמות הדם, לא עלינו, כן היא כמות הקוראים, הגולשים, המאזינים והצופים.

נכון לרגע בו נכתב טור זה, החשוד היחיד במעורבות בפרשה, מכל הצמרת הצבאית, הוא אל"ם ארז וינר, עוזר הרמטכ"ל והמיועד לתפקיד קצין חינוך ראשי.

ראה 'דואר צבאי' 2:
• נשך כלב, זה נורא מעניין

כקצין ותיק, הוא מכיר בוודאי את הפתגם הצבאי: "עד שהדרגה לא מונחת על כתפיך, שום דבר לא סופי". אם הוא לא מכיר, כדאי שישאל בכיר אחר בצבא החובש כיפה לראשו - אלוף (מיל.) יעקב עמידרור.

זה האחרון איבד את משרת ראש אמ"ן המיועדת לו, רגע לפני טקס ההכתרה, עקב פליטת פה אומללה. "החילונים הם גויים דוברי עברית", אמר עמידרור בראיון עיתונאי מיותר, והפך למפקד המכללות הצבאיות.

האם ארז וינר ילך הביתה? תלוי ביואב גלנט, היהודי שנבחר הבוקר לתפקיד הרמטכ"ל.

בסערת המסמך והשאלות מי זייף, מי הדליף ולמה, נשכחה השאלה המהותית ביותר: מי ראוי להיות רמטכ"ל ומה הופך אותו לראוי?

נכון להיום, סוגיה זו נפתרת במאוויו של אדם אחד ויחיד, הנוהג לקום מאוחר. עוד לא נולדה הממשלה שתסרב להצעת שר הביטחון על מועמדו לתפקיד, גם אם מדובר במועמד לא טבעי. דן חלוץ, כמשל.

טו"ב רמטכ"לים כיהנו בחמישים ותשע השנים הראשונות של מדינת ישראל. כולם באו מצבא היבשה. עד שבא 'פורום החווה' ומינה את הרמטכ"ל השמונה-עשר דן חלוץ, איש חיל האוויר, כדי לנצח על 'צבא הגירוש'. החווה מינתה – ואיש לא שאל שאלות.

כמו חלוץ, כך גלנט. גם הוא לא גדל בצבא היבשה, זה שקובע בדרך-כלל את תמונת הניצחון בארצנו.

כשחלוץ רצה, הוא ידע את זה ושלח את הצנחנים להקיז דם במשימת הנפת דגל המדינה על גגו של בית בפאתי העירה בינת-ג'בייל בשלהי מלחמת לבנון השניה.

כשחלוץ לא רצה לרצות, הוא קידם את חבריו למועדון 'כנפי הכסף', לתפקידים שבהם כישרון הטיסה אינו חלק מהתכונות הנדרשות.

רק כעת, ארבע שנים אחרי, רואים את הסוף, כששורת קצינים ירוקי מדים מחליפה את בני האצולה. ושוב אנו חוזרים לארז וינר שעתיד (או לא) להחליף את תא"ל אלי שרמייסטר, בוגר חיל האוויר, בתפקיד קצין חינוך ראשי.

למעטים שהרימו גבה על המינויים ההזויים שהפיק חלוץ, הוסבר באותם ימים כי מלחמות ה"שין בשין" (שריון בשריון) חלפו מן העולם.

"מלחמת יום הכיפורים היא האחרונה בה נלחמו אלפי טנקים זה מול זה על פני מרחבים בלתי נגמרים. מכאן ואילך", טענו בלהט חכמי תורת המלחמה, "ייערכו קרבות וירטואליים. חיילי מחשב ישבו בחדרים ממוזגים וישלחו 'אפקטים' ו'מנופים' זה על זה, ממש כמו שהמצרים הוכו במטות".

אכן, מלחמת צה"ל במגורשי גוש קטיף הוכרעה בזכות 'אפקטים' ו'מנופים'. תשאלו את תושבי 'אתרי הקרטונים' כיצד הוציא להם צה"ל את החשק להיאבק.

שנה תמימה חלפה. במהרה התחוור להם, כי מה שעובד על מועצת יש"ע, לא עובד על 'מועצת השורה'. חסן נסראללה המשיך לירות מ"בעד בעד לחיפה", אחרי שכל מחסני התחמושת של צה"ל הועברו בדיוור ישיר אל רובע הדח'ייה.

נסראללה, שנהנה להתעלל בטרויקה (אולמרט, פרץ וחלוץ), הוכיח כי אפקט המיקרופון עולה על זה של פעולת סיירת מזהירה בעומק האויב. המציאות הזו נחרתה בדם כואב. לוחמי הסיירת שבו עם אלונקה המובילה את גופתו של קצין מזהיר ות"ח מובהק, סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, ושבוי אחד 'מסכן' שאיתרע מזלו להיקרא בשם נסראללה.

למען ההגינות, חובה לציין כי הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט, לא ירד אמש מן הספינה. הוא עשה את שירותו הבסיסי בשייטת 13, שאנשיה מתעקשים לציירה כיחידת חיל רגלים המגיחה אל יעדי המלחמה מבין הגלים - ולא כאונייה שמסתובבת גם ביבשה. עובדה היא, שהיא ולא אחרת - סיירת מטכ"ל - התנדבה לסייע במאבק האפור של האינתיפאדה ביו"ש ובעזה. יואב גלנט פיקד על חטיבת ג'נין רגע לפני ששב אל יחידת האם שלו, כמפקד שייטת 13, בימים שעדיין לא הצטיידה ברובי צבע.

בהמשך הדרך עבר גלנט לפקד על אוגדת עזה, מטה זרוע היבשה ופיקוד הדרום. כולם תפקידי פיקוד ומטה יבשתיים מובהקים.

האם זה מכשיר אותו לפקד על כלל הצבא? ימים יגידו. ימים או אולי חודשים עד הפרשה הבאה שתתפוצץ. הרי התקשורת חייבת למכור - ומיהו הרמטכ"ל שיעז למנוע ממנה את התענוג?

ואם פתחנו בשאלת תפקיד קצין חינוך ראשי, ראוי לגלות את אוזנכם שהכישורים הנדרשים למינויו אינם בהכרח היות המועמד איש-חינוך מהזן הישן, זה שמלמד דרדקי ב'עץ חיים'.

נהפוך הוא: התפקיד נחשב כמשרת מנוחה ונופש המשמשת פיצוי הולם לקצין שטח בוגר, שראוי לדרגה אך לא כל-כך לתפקיד. היחיד שהתקדם משם למעלה הוא אלוף (מיל.) אלעזר שטרן מיודענו, שידע למצות היטב את מה שהתפקיד נותן, כשם שידע למצות את מנעמי כל תפקידיו.

וכל קשריו וענייניו עם אילי-ההון כמו מסעותיו לטירותיהם אשר מעבר לים, הלא הם כתובים על ספרו 'משא כומתה'.

הדובר של הדובר

את מי מדברר דובר צה"ל? תלוי את מי שואלים.

שלושה גופים מתחרים ביניהם על תשומת ליבו של הדובר: הרמטכ"ל, הצבא, והוא עצמו, הדובר.

אם תשאלו את נחמן שי, דובר צה"ל הוא בכלל דובר המדינה.

את רות ירון, לא צריך לשאול. המציאות מדברת בעד עצמה. היא דבררה את צה"ל בהגינות וביושר. היא יצאה מהתפקיד ללא רבב ואיש לא חשד בה שהיא הדוברת של בוגי יעלון.

מירי רגב זה כבר סיפור אחר. היא הובאה לתפקיד כחלק ממסע ההשתלטות הרעיוני של 'פורום החווה' על צה"ל ועל המדינה בכלל, ושימשה כדוברת אישית של דן חלוץ. כן, היא הייתה דוברת שלו – ולא של גייסותיו הנלחמים בלבנון.

משחלפו להן שנות הרעב של חלוץ והובא גבי אשכנזי לטהר את השטח, הוחלפה מירי רגב באשף התקשורת הבלתי נלאה, תא"ל אבי בניהו. אך אז היא עשתה סיבוב של 180 מעלות והלכה לבכות על קשייה בגירוש, מה שעזר לה להיבחר לכנסת מטעם... הליכוד.

ללמדך, שהתקשורת תעוור עיני פיקחים.

אבי בניהו, בוגר 'על המשמר' וחבר קיבוץ השמו"ץ 'להבות חביבה', הוא תמצית כל הדופי שגבי אשכנזי מנסה להטיל בגלנט. שניהם עשו מסלול סמי-פוליטי. יתרה מזאת: אם גלנט שירת ליד הפוליטיקאים כלובש מדים, הרי שבניהו היה חלק מהם, חלק ממש. לא הרי מזכיר צבאי לראש-ממשלה כהרי יועץ תקשורת של מתמודד לראשות הממשלה (איציק מרדכי), אך למרות זאת חפץ בו אשכנזי בשל מעלותיו הסגוליות. בניהו ואשכנזי הם שני הפכים שמשלימים זה את זה. בעוד אשכנזי הפך לצדיק השותק, האכיל בניהו את התקשורת בכפיות - והיא אכלה ואמרה תודה.

אם תשאלו את האיש מהרחוב (בעצם, בחום הזה דווקא מומלץ לשאול את האיש מהחדר הממוזג), הוא יתקשה למנות שגיאות בהתנהלותו של אשכנזי, למרות שהיו לא מעט כאלה.

מבצע עופרת יצוקה, שנתפס כמבצע מוצלח, לא באמת סיפק את הסחורה. עיין ערך דו"ח גולדסטון.

במבצע 'רוחות שמים' נעשו טעויות של טירונים. החל מקביעת נקודת ההשתלטות ועד הדרך לביצועה. אפילו פרשת הדחתם של שני תא"לים שועלי קרבות לא הייתה חפה משגיאות קשות.
בכלל, לאחרונה נחשפים יותר מדי חיילים שהגדרת "הצבא המוסרי ביותר בעולם" לא נתפרת על מעשיהם, לשון המעטה. חלקם שוטט בלשכות הנחשבות "קודש הקודשים" של הצבא, אחרים גם ידעו להכניס לכיס.

מכל אלה, יצא אשכנזי צח כשלג. מדוע ואיך? תשאלו את בניהו.

צבא-חברה הוא מושג שהיה קיים בצה"ל ובדובר צה"ל הרבה לפני עידן אבי בניהו.

בא בניהו והעמידן על אחת. נחמדות היא שם המשחק. מה שעושה בימים אלו מועצת יש"ע באירוח אח"מים וקובעי מדיניות ביקבים המשובחים שלה (מה לעשות, כרמי גוש דן לא מקבלים את מנות הקור שמפיק החורף של הר אפרים), עשה בניהו שנים קודם-לכן.

במדור צבא-חברה של דובר צה"ל כבר הפסיקו לספור כמה פעמים ביקר הרב הראשי או השר ההוא בסיירת זו או אחרת.

גם מפרשת גלנט בניהו יצא נקי, הפעם בזכות אשכנזי שהואיל למדר אותו.

על כך הוא יכול רק להודות לו כל הדרך לבקו"ם, שם ישתחררו שניהם בשלהי החורף הבא עלינו לגשם ולקור.

כמה עגבניות אוכל הרמטכ"ל

בשולי החדשות התפרסמה ידיעה אזוטרית, כזו שנדמה כי שייכת לעונת המלפפונים. אך לא היא.

חייל משוחרר הגיש תביעה להכרה כנכה צה"ל. לטענתו, שירותו הצבאי למען המולדת הסתכם בסחיבת ארגזי ירקות ושקיות חלב ממטבח המחנה אל לשכת הרמטכ"ל, מה שגרם לו לנכות קשה.

אם לא בנכות שכלית עסקינן, קשה להבין איך נעשים נכים מעבודות מטבח: הרי הדרך ללשכת הרמטכ"ל עוברת במעלית, וגם אם לא, איש לא חושד בגבי אשכנזי כמי שאוכל 40 קילו עגבניות ביממה.

זה מזכיר לי את מ'.

מ' היה חייל ששירת תחת פיקודי בעבודה משרדית במה שמכונה בז'רגון הצבאי "שמונה אפס חמש".

יום אחד הופיע מ' במשרדי ושטח בפניי מסכת של יסורים. אמו אלמנה ואביו חרש, סבתו עיוורת ואחיו מוכה-שחין. בקיצור, הוא היחיד מכל המשפחה המורחבת שעומד על רגליו ורואה את אור השמש.

"מה תבקש?" שאלתי בעודי שולף מטפחת נייר ומוחה את עיניי הדומעות.

"אני מבקש להגיע בעשר ולצאת בשתיים, שלא לדבר על תורניות ערב שאיני יכול לעשות"...

כך הרעיף עליי מ' עוד ועוד דרישות.

ליבי הרחום לא עמד בצערו וכל דרישותיו נענו.

לא עברו הימים ומ' השתחרר. בעת שהרמנו כוסית לכבוד ארוע היסטורי זה, שיבחתי אותו כי הצליח לסיים את שירותו בכבוד, חרף כל הקשיים.

מה גדולה הייתה תדהמתי לשמוע ממנו שהוא יורד לאילת לעבוד שם במלונאות (היה זה לפני עידן הסודנים).

"ומה יהיה עם אביך ואמך, סבך וסבתך, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם?" שאלתי.

"תודה על ההתעניינות", ענה מ'. "אצלם הכל בסדר".

אך לא המקרה הפרטי של טבח לשכת הרמטכ"ל צריך להטריד אותנו, אלא היותו מקרה מבחן המלמד על הכלל.

תקציב אגף השיקום של משרד הביטחון עומד על כ-10% מהתקציב הכולל. בשנת 2009 הוא עמד על 4.2 מיליארד שקל מתוך 49 מיליארד.

לא ניכנס כאן לשאלה לאן הולכים הכספים ומי בדיוק מפקח עליהם, אך נדון בשתי שאלות מהותיות.

האחת - האומנם ראוי שתקציב זה יכלל בתקציב הביטחון? והשנייה - מי זכאי להיכלל בתוך קטגוריית נכי צה"ל?

הביטו וראו את חזון אגף השיקום של משרד הביטחון: "אגף שיקום נכים הינו גוף ממלכתי המבטא כבוד, הוקרה ומחויבות לנכים. עובדי האגף יפעלו למתן שירות רגיש, מקצועי וייחודי לשיקום ושילוב חברתי של הנכה".

האם הוא מיושם הלכה למעשה? תשאלו את אביו של בן שפיצר, חייל גולני שאיבד את ידו הימנית ואת יכולת השליטה בכל צידו השמאלי במבצע עופרת יצוקה. תשאלו אותו ואת עשרות נכי צה"ל שצרו על מחנה הקריה לפני כשנה במחאה על מה שמוגדר לטענתם כאטימות אגף השיקום.

כמו כל מחלוקת, האמת נמצאת איפשהו באמצע, אך דומה כי הפרדת נכי המלחמה מנכי התאונות בחופשה וסחיבת ארגזי הירקות תעשה טוב לשני הצדדים.

יתכבדו הנפגעים על מילוי שגרת יומם ויפנו לביטוח הלאומי, שם ייאלצו להוכיח כי אכן נפגעו כתוצאה מן השירות המפרך, ויותירו את הנפגעים על ביטחון המולדת לטיפולם הרחום של אנשי אגף השיקום, ובא שלום וכבוד על חיילי ישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!