"אני ומלי קנינו למוטי תיק לגן. הוא לא ישתמש בזה. שניהם בעולם האמת" • מצמרר

כשבועיים לאחר התאונה המזעזעת, דוד צבי גוטשטיין, הניצול היחידי מהתאונה אשר איבד את רעייתו, בנו וכל משפחתה של אשתו באסון, מדבר בראיון למרדכי לביא ב'מהדורה המרכזית' של רדיו 'קול חי', על הטרגדיה הנוראה.

דוצי אומר בראיון סוחט הדמעות והקשה מאוד: "הקרע הכי גדול הוא מה שיש לי בלב. עד 120 זה ייצרב לי. אישתי ובני אבדו לי. הכאב הזה יישאר לנצח.

"עד יום ראשון, היום המר ביותר בחיים שלי, לא ידעתי מאומה", משחזר דוצי. "ביום ראשון הודיעו לי שאין לי לא אשה ולא ילד. אני זוכר שהרב צ'ולק אמר לי שבני המשפחה נפצעו. בהתחלה הוא אמר שהם נפצעו קל, אבל לאחר מכן הוא המשיך: זה הלך, זה הלך, זה הלך. אחר כך הוא אמר לי, תגיד את הברכה ואמרתי בקול רם: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת.

"שאלתי כל הזמן את המשפחה שלי, מה עם מלי, מה עם מוטי, מה עם הגיסים, חמי וחמותי, עד שהיום המר הגיע. הרגשתי שזה סוף העולם, שהכל נגמר. סוף העולם. אין, אין יותר. אי אפשר להתקדם הלאה. אין אשה, אין ילד.

"מוטי היה פותח לי את הדלת בכל יום", מספר דוצי בלב קרוע, "היה רואה אותי מהמרפסת וצועק לי: טאטע, טאטע, כנס פנימה. הוא היה מחבק אותי. הוא איננו, זהו, אין לי עולם. אין מוטי, אין מלי. רק ה' איתי, 24 שעות אני מרגיש את זה, בכל רגע".

על התחושות שלו כלפי הנהג, אמר גוטשטין: "יהודים אנו. מוכרחים להמשיך. אם זה היה קורה ח"ו למשפחות לא יהודיות, היו רודפים את הנהג ואת חייו. אני לא כועס ח"ו על הנהג. אין בי שום כעס. כלום. הוא היה שליח, אני יהודי מאמין שזה מהשמים. יהודי מאמין מסתכל על התמונה אחרת ורואה הכל באופן אחר. הוא רואה איך ה' מסובב הכל ונותן לאדם לחיות, אומר לו להזיז את האצבע, את היד. ה' רצה שכך יהיה, אם הוא לא היה רוצה, זה לא היה קורה. איך אפשר לבוא בטענות אל הנהג כשכך ה' רוצה?"

"אנשים אומרים לי כל הזמן: ה' הוציא אותך עם פיצנטה. כשראיתי את התמונה של הטנדר, אמרתי, רבונו של עולם, איך יצאתי משם. הוא ענה לי: אני אוהב אותך, אני רוצה שתמשיך את החיים, לחזק יהודים. היה לך את הזכות להחזיק את מוטי ואת מלי, עכשיו תמשיך את החיים הלאה. זה מאד קשה. אני לא מעכל עדיין מה קרה. צריך לחזור עכשיו לבית של ההורים, למיטת הילדות שלי. זה מאד מאד קשה".

המשפטים, אולי הקשים מכל, היו כאשר גוטשטין תיאר את השבועות האחרונים בחייו של בנו: "מוטי היה צריך ללכת בשבוע שעבר לגן והוא איננו. לא מוטי, לא מלי. חמתי קנתה למוטי תיק חדש של פו הדב. מוטי היה צריך לקחת את זה לחיידר, לגן. הוא לא לקח. לא זכיתי לעשות לו פיאות. הוא היה נשמה, אם ה' לקח אותו בגיל שנתיים, הוא היה נשמה...

"מצד אחד אני חושב, מה עשיתי? מה חטאתי ומה עוויתי שמחקו לי משפחה שלימה. מחקו לי מהנפש חתך כזה, מצד שני אני חושב, מה הזכות שהיה לי להחזיק בכאלה נשמות גדולות. הבן מוטי, בן שנתיים, גמר את התפקיד שלו... איזה זכות היה לי לגדל כזה ילד, כזו אשה, צנועה וחסודה. מה הזכות שלי. שואלים, למה ה' עשה לי? ואני שואל, מה הייתה הזכות שלי?".

,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!