אל תפספסו: מנחם גשייד מציב מראה לירון לונדון

יועץ התקשורת מנחם גשייד, מגיב לדברי ההבל והרשע שכתב ואמר איש התקשורת לשעבר ירון לונדון, שלא הביע צער על נופלם של 45 הרוגי אסון מירון זכרונם לברכה, והשווה את אסונם לאסון שהתרחש בסין, שגם הוא לא ממש מכאיב ונוגע לליבו. 

אל

מר ירון לונדון 
 
קראתי את המנשר שכתבת אודות האסון.  "אני מנסה לבחון בכנות את הלך נפשי משעה שנודע לי דבר האסון במירון" – כתבת והסקת בסופו - כי "אינך חש כמעט כלום".  
 
האמת,  התקשיתי להבין: מי שאינו חש, איננו מתייחס. יחס הוא תוצאה של הליך. אדם אינו מתעורר בבוקר ומתייחס לקיבתו. הוא מתייחס לקיבתו כשהוא רעב, או כשהיא כואבת. כשהוא לא חש, הוא לא מתייחס. וככל שמסקנתך ש"אינך חש", לשם מה נימקת את חוסר תחושתך במלל ארוך ומייגע.
 
ככל שקראתי והשוויתי טקסטים ודפוסי התנהגות מהעבר,  סברתי שיש בידי לסייע לך "לבחון בכנות", כלשונך, את הלך נפשך.
 
"הרבה מבקרים את הלשון שלי, שנתפסת כגבוהה. אני יכול להנמיך את הלשון, אבל אני חושב שזו פגיעה בזהות שלי" – הצהרת בעבר. הייתי מנסח זאת קצת אחרת: שפתי זו זהותי. התנשאותי אישיותי. לו אשנה לשוני, תעלו על מי שאני.
 
בכנות: אין לך זהות. בכלל. אין לך יכולת לחוש (למעט את עצמך). אתה מנותק. לא רק מסביבתך כי גם מעצמך.  שפה אינה נמדדת בגובהה, היא נועדה לשמש בעיקר כקומוניקציה. מי שזהותו נמדדת ביכולתו לשוחח 'גבוהה', הוא בעיקר נמוך קומה. גאונות נמדדת ביכולת לפשט מושגים מורכבים וכסילות נמדדת בנטייה לסבך דברים פשוטים.  
 
לא, אתה לא נאור!  אתה חשוך! בניגוד לכישרון, תכונות אופי אינן מתבגרות בחלוף השנים. וככל שאדם אינו מתמודד ומטפל בהם בזמן, - הפער בין אישיותו לכשרונו הולך וגדל.
 
אדם נטול זהות

החוט השני המשותף להגיגך, זה שבמרחב האישי שלך יש מקום רק לעצמך.  אתה סובב עולמך ועולמך סובב אותך. וכשהתפיסה המרחבית שלך מסתכמת באני – החושך הוא מנת חלקך. משום שכדי לתפוס רק את עצמך -  אפשר גם בחושך. רק כדי לחוש, לראות או להשיג משהו שאינו אתה, יש צורך באור. אבל אתה לעצמך, ובחושך.
 
את אמא יולדתך כינת בספריך כ"אדם לא תקין". לא כי הציקה לך או התעללה בך חלילה, אלא כי לקתה בסוג של דיכאון. גם אדם נטול כישורים מבין  שאיש אינו בוחר לעצמו מחלות. לא בגוף ולא בנפש, אבל אתה 'נאור שכמותך' מאשים את אמך במצבה הבריאותי. "בלתי תקינה בעליל" – הדגשת בראיון.

עוד בנושא:

דבריו המקוממים של העיתונאי על אסון מירון

יואליש קרויס משיב ללונדון: "הוא צודק במיליון אחוז"

אביב גפן נגד דברי הבלע של ירון לונדון

הדברים היו תמוהים לי שבעתיים שעה ששיתפת שאי שם בעשור הרביעי לחייך, שקעת בדיכאון שאילץ אותך ליטול גלולות כדי להצליח לקום מהמיטה בבוקר. כך שלמעשה לקית באותה מחלה בה לקתה אמך. הרי שלשיטתך ולמיטב שיפוטך אתה "אדם בלתי תקין בעליל".    
 
אשוב להגיגך מהשבוע: "אסונם של אהובי מרעיש אותי. הרעש פוחת ככול שהקורבן רחוק מהסיסמוגרף המסמן את עוצמת רגשותיי" – כתבת. מעניין: אסונה של אמא גרם לך לגדפה ולדחותה מחייך בטענה כי היא "בלתי תקינה בעליל".
 
"צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר" – אתה ממשיך וכותב. לא, מר לונדון, אין לך שום בעיה להפנות עורף. לא לאמא לך, לא לאבא (שהבהרת שלא היה נוכח  בחייך), וגם לא לחלק אחר מיקיריך.  הרעש שאתה שומע מצרותיהם הוא – חרדה. זה הרגש כנראה היחיד שפועל בך -  ח ר ד ה !
 
"חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגרסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי", כתבת,  "אבל .... אם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטובוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, למה אדאג להם?".
 
אודה ולא אבוש שלמקרא קטע מנומק זה, לראשונה מאז האסון הנורא הצלחת להעלות חיוך קטן על שפתי. מבחינתי העובדה שאינך מסוגל לכתוב "מתפללים", אלא ציילנים", הוא תעודת כבוד עבורנו.
 
"מתענגים על גרירת מזרונים?", תגיד מר לונדון -  זה אתה שניסת להתענג בגרירת מזרון מבית הורך לפנימייה בשעה שברחת מהבית? ושמא  יש את נפשך להבהיר האם לא הצלחת לזהות מוטיבים  דומים בין אסון מירון לאסון בפסטיבל ערד, האם גם כלפי קורבנות ערד טענת כי הם "בזים לסכנה"? או שמא רק צליינים בזים לסכנה?    
 
אה, רגע עוד משהו, לגבי "השתנקות עשן המדורות", תזכיר לי מר לונדון, זה אתה שזרקת רימון עשן לתקליטייה בגלי צה"ל בשעה שעבדת שם? בזמנו זרקת וברחת. רק את עמיתך הותרת להשתנק מהעשן.
 
האיש הכועס.....
 
סליחה שאני קצת נודניק ומתעקש להציב בפניך מראה לנפשך המזוהמת מעשן ושנאת הזולת. אני מודע לסכנה שבהטרדת מנוחתך. לא הייתי רוצה למצוא את עצמי בסיטואציה של פעיל פוליטי שסטרת לו בפרצופו שלש סטירות מצלצלות באולם מלא, רק משום שהעז להפריע דיון שניהלת – גם לא במחיר פיצוי של 2500 שקל כפי שפסק כנגדך בית המשפט.
 
"ידעתי שמיד יישמעו קולותיהם של ניצולים". טוב, קבל התנצלותי בשמם. חצופים שכמותם. לא רק שהעזו להינצל הם גם משמיעים קול. הרי עוד לא הספקת לסלוח להשמעת קולותיהם של ילדי תימן שלטענתך "אולי לא הועלמו". אתה בכלל לא אוהב לשמוע אנשים שלהווייתך לא אמורים לחיות: כל ה"כלאים הם אחמד או בוזגלו" – סיכמת פעם.
 
"בתקשורת העברית אין קורבן אסון שמת ללא זר אסונות קודמים במשפחתו" – אתה ממשיך וכועס. אתה כל הזמן כועס. על החיים. על אמא. על המתים. על הניצולים, ואפילו כועס רטרואקטיבית על אלו שמתו בעבר ויש מי שמעז  להזכירם.  "זר של אסונות" – הם בעיניך האגואיסטיות.  
 
"מישהו יאמר 'שואה' " – אתה כותב רגע לפני השיא. וואו. איך לא חשבו על זה קודם. איך זה שרק בורים שכמותי עם לשון נמוכה חש אסיטואציות של שואה כשקראתי על עולי מירון "דחוקים באוטובוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים...". מי ביקש שואה ולא קיבל....
 
גם הערבים בעיניך הם "פראי אדם". אלא שבפניהם התנצלת. אמנם התנצלות מעושה שנבעה מהאולטימטום שהוצב בפניך על ידי מעסיקך. רק בהזדמנות תואיל להסביר את ההיגיון להצביע ל'רשימה המשותפת'. מה אתה "פרא אדם" כמותם? או שלגישתך מהרגע שהצבעת עבורם הם מבחר הבריאה.  
 
אך למה לטרוח לנסות לנחש מי אתה ומה אתה. זה אתה  שעתרת לבג"ץ לקבל אישור להירשם כחסר דת. לו אני יושב בבג"ץ - הייתי מאמץ בקשתך בשינוי קל: חסר זהות. אתה לא חסר דת, אתה חסר זהות.
 
אתה כל כך היית רוצה להיות מה שכתבת בספרך: לחיות "את התשוקה הזו למרחבים ולפרא.... קברניט של ספינת פיראטים שמנווט בחופי אפריקה המזרחית כדי לשדוד שלל ולבוז בז, של מטעני הזהב והפנינים.... אתה משייט לאן שאתה רוצה, אתה עושה מה שאתה רוצה, אתה דוקר את מי שאתה רוצה".  אלו רצונותיך וזו זהותך.  
 
לסיום המנשר המעיד על מי שאתה, אתה מוכן להביע צער על 45 הרוגים - 'לשם נימוס'. מההגונות להשיב לך כגמולך בנימוס: -  לך לטיפול  מקצועי ותנסה סוף סוף למצוא מרגוע ואולי אפילו זהות. כיהודי מאמין, אני מאמין שלעולם לא מאוחר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!