לסדרני מוניות אין כישורים להוביל פילים כבדים

על אומץ לב צבאי ואזרחי

הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי לא עורר הפתעה יוצאת-דופן כשהגן על פקודיו בעדותו בפני 'ועדת טירקל'. אפילו 'האמא של החיילים', השדרנית כרמלה מנשה מ'קול ישראל', שהגדירה את עדותו כלא פחות מאשר "חירוף נפש", זכרה והזכירה את אמירתו בימי האינתיפאדה הראשונה על נכונות הפקודה שקיבלו החיילים ("לשבור להם את הידים והרגלים", אמר יצחק רבין ואיש לא דרש את התפטרותו). מנגד, איש לא יטען שאהוד ברק, פוליטקאי פחדן, גילה בימי חייו הצבאיים פחדנות ומורך-לב.

אז מה היה לנו? רא"ל חיים לסקוב ז"ל, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, כתב בספרו - לא תאמינו, אבל היו ימים שקצינים בכירים בצה"ל ידעו לכתוב דברי הגות - שמותר האומץ לב האזרחי על זה הצבאי, בכך שהוא נדרש לשלם מחיר אישי כנגד חברים ולא כנגד אויבים. בעצם כבר קדם לו ה'חזון איש' זצ"ל, בספרו 'אמונה וביטחון', בו הוא מתאר את גיבור הצבא השב אל ביתו משדה הקרב, ומתגלה כמי שאינו מסוגל לוותר על פרוטות ספורות.

כל הפרשנים מאוחדים בדעה שפניו של הרמטכ"ל אשכנזי אל הפוליטיקה. בעצם כמעט כל רמטכ"לי צה"ל הגיעו, בדרך זו או אחרת, אל הכנסת כגיבורים, וכולם התגלו כפוליטיקאים פחדנים. בודדים היו - דן שומרון ומשה לוי ז"ל, ואולי עוד אחד - שמצאו לעצמם אפיקים מכובדים יותר מאשר כסא מעור צבי ומכונית וולבו ממשלתית. אלא מאי? הפעם ישנו 'חוק צינון' שדוחה את התפקדותו למפלגה פוליטית, בשלש שנים תמימות.

ועד אז מים רעים יזרמו בוועדות אין ספור, ומי יודע אם לעת כזאת יגיע למלכות, ויישאר אמיץ.

על אמונה ועל ביטחון

תריסר רבנים ישבו בקורס הרבנים הצבאיים הראשון, בימים בהם גבי אשכנזי בקושי התגייס. 54 רבנים יצעדו הערב בסך אל מול שריד בית מקדשינו, כתריסר מהם מגולחי פנים, ממש כמו המפקד העליון שלהם - וזו אינה רק סמנטיקה.

בצבא שחרט על דגלו את אחדות הפנים המגולחות, מה ששלל מכמה וכמה תלמידי ישיבות הסדר את 'הזכות' להיות טייסים, העדר הזקן אינו עניין של מה בכך.

בקורס ההוא נדרשו המועמדים להציג גדלות תורנית. הרב שלמה גורן זצ"ל, שגם לדעת מתנגדיו לא הייתה קטלא קניא, בחן אותם בחושן משפט ואבן העזר. הוא הניח שאם יש להם עסק בתורת גיטין וקידושין, מן הסתם משוויתי ה' לנגדי תמיד ועד לטוב לב משתה תמיד הם יודעים בעל-פה.

שמות כמו הרב אברהם שרמן, הרב אברהם אבידן והרב ישראל מאיר זינגרביץ, כולם שליט"א, ורבים אחרים זצ"ל, מפארים עד היום את כותל המזרח של עולם התורה. ברבות הימים נמתסד העניין, והרב גד נבון ז"ל ביקש תעודת יורה-יורה מהיכל שלמה, מקסימום תעודה משני רבני ערים. צבע הכיפה לא ממש עניין אותו. מחליפו, הרב ישראל וייס, הקל פה ושם, אך גם הוא ידע שרק עמידה נוקשה על הקריטריונים תבטיח חסימה מוחלטת מפני זליגת בוגרי מכון שכטר הקונסרבטיבי אל שורות הרבנים.

הרב אביחי רונצקי פרץ את הקווים לחלוטין. כמי שידע להסתער בשדה הקרב ופחות מכך לשמור על השבת, הוא הציב קריטריון אמורפי לחלוטין: חמש שנות לימוד בישיבה. אלא שקריטריון זה יכול בהחלט לשמש גבאי בשטיבל, אך לא גוף צבאי רשמי. ואף שאמנם בחסדי שמים לא חדרו לקורס בוגרי מכונים למיניהם, אך בהחלט היו בו כמה וכמה שהאידישקייט לא בלטה מחזותם, מה שדרדר את מעמדה של הרבנות הצבאית בעוד מדרגה אחת לפחות.

הרבצ"ר הנוכחי, רפי פרץ, נראה כמי שמנסה לשקם את מעמדה של הרבנות הצבאית, והיותו בא ונכנס בשעריהם של גדולי הדור מרשימה אותנו, אך בסופו של יום, הוא ממש כמו קודמו, לא נבחר על רקע היותו פוסק הלכה מובהק, אלא שניהם נבחרו על היותם מכשירי התנתקות בדיעבד, ומחבקי מגרשים לכתחילה.

וסיסמת הקרב של תא"ל הרב רפי פרץ - "בונים את צה"ל עם אהבת חינם", שכמו הייתה לקוחה מקירות מועדון של סניף 'בני עקיבא' - תוכיח.

על צירים צרים ועל צרים צוררים

תרגיל התובלה הגדול שביצע צה"ל השבוע עורר לרגע חשש שהנה שבנו אל ימי ראשית הקיץ בשנת תשמ"ב. שדרות מסע ארוכות של מובילי טנקים שעטו בדרכים מדרום לצפון, ועוררו את חששותיהם/סקרנותם של הנוסעים בכבישים.

אך הפעם לשווא.

לא סוד כמוס הוא שרוחבה של המדינה במותניה הצרות (כביש 57 ממחלף ניצני עוז הנושק לטול כרם שמעבר לגדר, ועד לנתניה שמשתפלת אל הים התיכון) עומד על 16 ק"מ בלבד, מה שמאפשר לכל צר ואויב לחסום בקלי-קלות את מעבר מעט הכוחות הנה והנה, אם ח"ו לא ישמור ה' עיר.

צה"ל, שמעולם לא היה משופע באוגדות, בוודאי לא אחרי ימי הרהב של רא"ל (מיל.) אהוד ברק בתחילת כהונתו כרמטכ"ל, על "צבא קטן וחכם" ו"מי שלא יורה יקוצץ" ו"גלי צה"ל יסגרו" (מה שנדמה היום כבדיחה לא מוצלחת במיוחד) - אינו יכול להרשות לעצמו לייעד כח לכל זירה.

מה שעושה ארה"ב (צי שישי בים התיכון, וצי שביעי באוקיינוס ההודי, דיוויזיות מוכוונות לוחמה מזרח-אירופית וכדומה) לא יעשה צה"ל. כל חייל עתיד להילחם בכל זירה, כל מטוס מוכשר ליירט ולהפציץ כאחד, הכל על פי הנדרש, ומכאן החיוניות שבשמירה על צירים פתוחים.

דא עקא שעל גדות אותם צירים, שמיקומם ומוגבלותם ידועה אף לאויב, מתגוררים אנשים שאינם מבני ברית, תרתי משמע, וזה מחייב כישורים ואמצעים שאין לסדרני המוניות שהובילו את הפילים הכבדים לעיניהם המשתאות של ילדים ותיירים.

האם צה"ל מתכונן גם לאפשרות שכזאת? על כך תשיב בבוא היום ועדת חקירה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!