38 שנים אחרי: הדמעות והזכרונות חזרו • ראיון מיוחד ובלעדי

ימים לא קלים עוברים על קרוביו של הגאון רבי שלמה הכהן קוק זצ"ל. תחושת הדז'ה-וו אופפת את בני-משפחתו, ידידיו ומכריו של הרב הראשי לרחובות, שנהרג בדמי ימיו ב'אסון רכבת' דומה לזה של בני-משפחת ברנשטיין, יחד עם רעייתו, שניים מבניו ובן-משפחה נוסף, ברוך אזולאי.

היה זה בחנוכה תשל"ב: בני משפחת קוק נסעו לירושלים ברכבם הפרטי במטרה לאסוף את התפילין שהוכנו לבנם הגדול לקראת שמחת בר-המצוה שלו.

בדרך חזור, כשהגיעו לפסי-הרכבת בכביש חולדה, האות המבשר על בוא הרכבת, לא פעל – והנהג המשיך בנסיעה.

התוצאה הייתה כואבת מנשוא: התנגשות חזיתית של הרכבת במכונית הקטנה שהתרסקה לרסיסים. וכך, בנר הרביעי של חנוכה, כבו ארבעת הנרות לבית משפחת קוק. קרוב משפחה נוסף, שהצטרף לנסיעה, נהרג אף הוא.

רק נוסעת אחת ניצלה. הייתה זו הילדה יוכבד קוק, בת התשע. היא נפצעה באורח אנוש ושכבה על ערש דווי במשך חודשים ארוכים.

היה מי שכבר שלח מכתבי תנחומים על פטירתה של האחות. גם אלה שידעו כי היא בין החיים, לא נתנו לה סיכוי להתאושש והציעו לכרות לה קבר, רחמנא לצלן, לצד הוריה ואחיה. אולם, בני-המשפחה לא אמרו נואש ותוך חודשים היא עמדה על רגליה ואף זכתה להקים משפחה לתפארת.
,

"לא הפסיקו לבכות",

הלוויית-הענק, שבה השתתפו אלפים מכל גווני הקשת הדתית, יצאה מישיבת חברון בשכונת גאולה בירושלים. מעל הקברים במרומי הר הזיתים הוקמה מצבה ענקית העומדת עד היום לאות זיכרון מצמרר.

ידיד המשפחה, הרב זלמן תאומים, מספר ל'בחדרי חרדים': "אמנם, באסון ההוא נותרו ב"ה ארבעה ילדים לפליטה, אולם באותם ימים הציבור הדתי היה קטן פי כמה – כולם הכירו את כולם – והטרגדיה הייתה בגדר אסון לאומי, לא פחות מהאסון הנוכחי.

"תוסיף לכך את העובדה שמדובר באחת המשפחות המכובדות בציבור הדתי, ברב צעיר מבטיח שכולם ניבאו לו את תפקיד הרב הראשי לישראל. אפילו אנשים שלא הכירו את המשפחה, בכו בדמעות במשך ימים ארוכים".

נראה אפוא כי זהו לא אסון הרכבת הראשון. ולנו, לא נותר אלא לקוות שיהיה זה האסון האחרון.
,

"זה זמן לשתוק, לא לדבר",

ארבעת היתומים לא חזרו בתום ה'שבעה' לבית הגדול ברחוב פרץ ברחובות. לא היה להם לאן לחזור. הם גדלו אצל הסבים ואצל הדודים המסורים.

בחסדי שמים, כולם פרחו והקימו משפחות לתפארת: הבת הבכורה, זיוה, ידועה כמנחת-הורים וכרעייתו של הרב אליאב מאיר, רבו של מושב גמזו; הבן, הרב אוריאל, ידוע כאיש חינוך; הבן הגאון רבי בן-ציון נודע בעולם ההלכה כתלמיד קרוב ונאמן של הגרי"ש אלישיב; הבת יוכבד (לבית וילמן) ידועה אף היא בעולם החינוך.

38 שנה אחרי, והרבנית זיוה מאיר, הבת הבכורה, חוזרת לרגעי האימה והטראומה הבלתי נתפסים. כולם הכירו את כולם, בציבור החרדי הקטן של אותם ימים, והאסון הקשה מנשא, קיבל מימדים של טרגדיה לאומית.

בראיון מיוחד לאתר 'בחדרי חרדים' היא מספרת על הימים הנוראים, ועל תחושת השבר והאובדן שנראה שאין להם סוף.

• בת כמה היית כשקיבלת את הבשורה?

"הייתי בת 15".

• איך קיבלת את הבשורה?

"ההורים היו צריכים להגיע להדלקת נרות חנוכה. הם לא הגיעו.התחלנו כבר בשעות הערב להבין שמשהו נורא קרה. אני זוכרת את הדאגה הנוראה, אבל אף אחד לא אמר לנו כלום. בשעות הבוקר, הגיע הדוד שלי הרב נחום ז"ל, וסיפר לנו שהגרוע מכל קרה".

• מה הוא אמר לכם?

"הוא שאל אותי, אם אני מבינה מה המשמעות של תאונת דרכים בה הייתה מעורבת רכבת. הבנתי שזה קרה, אבל לא הצלחתי לעכל. האמת, שרק אחרי ההלוויה כשהגענו לשבעה, וראינו את מודעות האבל, הבנו באופן סופי שזה קרה. כשסיפרו לנו אמרו שהאחות שלנו רק נפצעה, השאירו לנו פתח של תקווה, אבל אחרי זמן לא רב התבררו מימדי האסון".

• איך קיבלת את זה?

"חיפשתי כל הזמן את הבן אדם שיבוא ויגיד לי שזה אפשרי לעבור כזה אסון. הייתי בטוחה שזה לא אפשרי. שאי אפשר לשרוד את זה. אף אחד לא בא אלי ואמר לי: החיים יכולים להימשך גם אחרי כזה אסון. אחרי שנים חשבתי, שאם אשמע על מישהו שקרה לו כזה אסון, אני אלך ואומר לו שזה אפשרי. שזה כבר קרה, והחיים יכולים להימשך, כי ברגע קבלת הבשורה נראה שהחיים נגמרו".

• חשבת לנחם את המשפחה?

"הבנתי שאפילו לא נשארו ילדים לנחם. אני יודעת שאחי ואחותי הולכים בכאלה מקרים לנחם".


• היית הילדה הבכורה בבית, הרגשת תחושת אחריות?

"כן. אבל מהר מאד הבנתי שהמשפחה לוקחת ממני את האחריות. סבא וסבתא כץ (הרב דב כ"ץ, מחבר ספר תנועות המוסר) וסבתא קוק (הרבנית רחל קוק, אשת רבה של טבריה הרב רפאל קוק), ממש לקחו על כתפיהם את כל המשא הזה. מיד שידרו לי שאני חוזרת ללימודים. שאני לא הופכת להיות אמא בת 15".

• מה יש לך לומר לבני המשפחה שנותרו שבורים ורצוצים?

"זה לא סתם שחכמינו תיקנו לנו שבעה ימי שתיקה. היום הכל הולך בדיבורים. אין כל כך מה לומר. הכאב, הוא כאב נורא. אחר כך תתחיל ההתמודדות. עכשיו זה זמן לשתיקה וכאב. הקב"ה ייתן לו את הכוחות להתמודד. לא בכדי אנחנו אומרים המקום ינחם אתכם, אף אחד לא יכול לנחם. רק המקום".
,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!