ראש הישיבה על אסון מירון: "חיפוש אשמים - שיח של עמי ארצות"

בועד השבועי של הגאון רבי דוד אברהם, מגדולי ראשי הישיבות הספרדים, הנמסר לבני הישיבה ויוצא לאור מידי שבוע בגליון המופץ בריכוזי בני התורה הספרדים בירושלים, התייחס הגר"ד לאסון הכבד בהר מירון.

בדבריו קרא להתחזק בלימוד התורה: "לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'.

בדבריו הסביר את דברי הגמרא במסכת פסחים על פסח מעוכין: "אחד הזמנים הכי צפופים שהיה בבית המקדש, היה זמן הקרבת קרבן פסח. שנה אחת נספרו שם מיליון ומאתיים כבשים שהוקרבו לקרבן פסח, ואין לך פסח שלא נמנו עליו לפחות עשרה מישראל. המספר הכי נמוך שם, דיבר על שנים עשר מיליון בני אדם. בשטח הקטן של הר הבית. בתוך העזרה. כמה נדחסו ונמעכו שם? אף אחד. "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין".

"נשאל נא" אמר הגר"ד בשיחתו "אם זקן אחד נמעך, למה נקרא הפסח בלשון רבים 'מעוכין'? אם כבר, מוטב היה לקרותו 'פסח מועכין', כי אנשים רבים מועכים את הזקן הבודד. מדוע הפסח הזה מכונה בלשון חז"ל 'מעוכין'?! אהה רבותיי – כשזקן אחד נמעך ברגלי ההמון, אות הוא שכל עם ישראל נקרא מעוך! פחות חשוב מי המועך, איך נמעך. יותר חשוב מה קרה, הקדוש ברוך הוא גזר שבני ישראל יתמעכו, יש פה ציבור שקיבל חרון אף, קיבל הסתר פנים. ואם תמצי לומר – הן הן דברי רש"י במקום: פסח מעוכין, על שם שנתמעך. רש"י הרגיש את הדקדוק, אדם אחד התמעך, אבל כל ישראל נקראים מעוכים. זקן אחד התמעך. משפחה אחת נמצאת כעת באבלה ולא תוכל לאכול את קרבן הפסח בזמנו, אבל כל בית ישראל, כולם נקראים 'מעוכין', כולם בסירה אחת."

בנוסף התייחס הגר"ד אברהם לפצועי החרדה ואמר: "מדברים על ההרוגים ושוכחים כי מלבדם יש פצועים רבים, חלקם עם פצעי נפש, פצעי חמד וחרדה. לא יודעים איך יצאו מזה. ואי אפשר להקל ראש בפצועי פחד. נביאים הראשונים עשו מופתים מיוחדים לסלק פחד."

"אלישע הנביא ראה את משרתו חושש מפני חיילי מלך ארם שבאו לצור על העיר דותן בה הם שהו. אלישע מרגיע את הנער, והפחד לא סר. רק בגלל פחד הנער, מתפלל אלישע ומבקש לדמות לו סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע, ניצבים להגנתו. נס של ממש נעשה, וגם נכתב בנביא לדורות, להורות שעם פחד מתמודדים ומתאמצים לסלק אותו. והרי זו הלכה מפורשת ברמב"ם ששוברים דלת שננעלה בפני התינוק, שמא יבעת התינוק וימות, אף שאפשר לקרקש לו באגוזים מבחוץ להפיס דעתו עד שיביאו את המפתח, רק בשביל 'שמא יבעת', מחללים את שבת.

כאמור, עורר הגר"ד בשיחתו להתחזק בלימוד התורה: "מהו התפקיד של בני התורה לעת אשר כזאת?

יש תואר 'פתוח' בדברי חז"ל. תואר שלא תיארו בו אדם פלוני, אלא אדם מסוים. 'רבי שמעון וחבריו'. החברים של רבי שמעון בר יוחאי היו במקום כל כך גבוה בעסק התורה שלהם, עד שהותר להם לא להפסיק לתפילה, אלא רק קוראים את שמע וממשיכים ללמוד. זהו תואר חדש, אין דוגמתו. זהו תואר שנשאר פתוח לכל הרוצה ליטול את השם, ולכן העבודה האישית היא עד כמה אתה יכול להיכנס לתואר ולדרגה הזו. עד כמה אתה בכלל 'חבריו' של רבי שמעון בר יוחאי. כתר תורה מונח בקרן זווית, כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. העבודה שלנו היא להתבונן עד כמה אנחנו 'נוטלים' את השם הזה!

"יש מחלוקת קוטבית בין רבי שמעון בר יוחאי לבין בית דין של מעלה. כשיצא רשב"י מהמערה, כל מה שנתן בו עיניו, מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה, להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. מצד אחד בית דין של מעלה התובע לקיים סדרי עולם, לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה, הנהג בהן מנהג דרך ארץ (כדעת רבי ישמעאל בברכות לה:) לא נוח לו לקודשא בריך הוא שרשב"י 'מחריב את עולמי'. ו'עולמי' לעניין זה הם בעלי החיים לסוגיהם, הרים וגבעות, כרמים וזיתים. בדיוק במקום כזה התאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. אבל מצד שני רשב"י עצמו הולך עד הקצה האחרון, מה שאין לו שייכות מוחלטת לתורה, נשרף. אין לו קיום בעולם, כי 'תורה מה תהא עליה'?! רבי שמעון בר יוחאי – 'וחבריו'. קרי, כל אחד מאיתנו.

"כשיצא מהמערה, שאל אם יש משהו שצריך לתקן בעיר טבריה. סיפרו לו על ספק טומאה הגורם לכהנים להקיף וללכת מסביב. קיצץ תורמוסי תרומה וידע לזהות היכן המקומות הטהורים והיכן מקומות הקבורה. נבקש להבין את הסיפור הזה. ניסים לא נעשים סתם, אם רבי שמעון יודע לחולל מופתים כאלה ולהצביע על המקומות שנקברו בהם מתים, אם חשוב לו לעזור ולהועיל ליושבי העיר, למה התעניין קודם בצרכים שלהם? הכל ידע לעשות, רק את הקשיים שלהם הוא לא יודע?"

"והתשובה היא, שרבי שמעון רצה לשמוע את ה'הלוך ילך' שלהם, מה הנושא שמטריד אותם, מה גורם להם צער. גילה שבני טבריה מוטרדים מהצער של הכהנים, מהטרחה שלהם להקיף. אם זה מטריד אותם, הם ראויים לנס. לכהנים יש תפקידים, "ואת עמי יורו בין קודש לחול" (יחזקאל מד, כג), הם שופטים ומכריעים ומדריכים את העם. ביום שאנשי טבריה הבינו שיש לכהנים תפקיד, כל דקה שלהם חשובה ומשימת חיים. ברגע שיש צער אמיתי וכנה שצריכים לדאוג לאנשים שלהם כי הכהנים חדורי שליחות, אז אתם נמצאים עמי לשיטתי, אתם מבינים מה אדם עושה כאן בעולם, אני מוכרח לעשות לכם נס. עבור אנשים כמותכם נברא העולם!"

"מנהג קדמונים להדליק לכבוד בר יוחאי. הוא הרמז לשאיפה שלנו לתורתו ומשנתו. אין לנו שיור אלא התורה הזו, תורה מתוך הדחק, מתוך מעין לו וחרוב למאכלו, אלה התנאים האופטימליים לגדול כתלמיד חכם!"

"לדעת חשבונות שמים בשל מה הסער שקרה לנו, איננו יכולים לדעת. אבל הלקח שלנו מרבי שמעון, היא הידיעה שאין לנו שיור אלא התורה הזאת. אחרי כל השמחה וההדלקה והזמן המרובה שידענו להקדיש להדלקה ולנסיעה למירון, נמצאת הידיעה הבסיסית שהאש-תמיד של רבי שמעון נמצאת במשנתו ותורתו, 'תורה מה תהא עליה'. גם אם יראו לנו באותות ומופתים, איננו ממירים שום ערך בדביקות עסק התורה. גם אם יראו לנו את מטתו של משה רבינו מרחפת ברקיע, אנחנו יודעים שהכל הבל ושוא נתעה."

"כי ה'שפיץ' שלנו הוא להכנס לתואר 'חבריו' של רבי שמעון בן יוחאי!".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!