שעת קבלת שבת הגיעה - ועמוד התפילה נותר ריק. כולם הביטו בספסל המיותם • רסיסי דמע

מי שעבר במהלך השבת האחרונה ברחוב המגיד ממזריטש בביתר עילית, מטרים ספורים ליד כיכר הר"ן, גילה מחזות של אובדן ויתמות. כמו נר נשמה גדול מרצד מעיב מעל לדירה שנותר ריקה.

עשרות אנשים אינם חדלים מלהתגודד מחוץ לבית שדייריו, שבעת בני משפחת ברנשטיין, לא יחזרו אליו לעולם. הם יצאו ביום חמישי האחרון לנפוש בשבת במושב קוממיות, ונלקחו אל עולם שכולו טוב. הבית ריק, מיותם, נעול על מסגר ובריח. אנשים חולפים ברחוב, רואים את המרפסת הנעולה - וליבם צונח. העיניים זולגות דמעה, המוח האנושי מסרב לעכל.

"ושור או שה – אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ציטט אחד מרבני ביתר עילית. "וכאן נשחטו ביום אחד שלושה דורות של משפחה יקרה, שלא נותר ממנה ביום אף ה' שריד ופליט! זו שואה, שואה פרטית!", זעק הרב במר ליבו וסחט פרץ מחודש של דמעות שאין להן הפוגה.

יום שישי אחד ועוד שבת, עברו מאז נחת על הציבור החרדי האסון חסר התקדים והכבד מנשוא, בו נלקחה משפחה שלמה, שלושה דורות של משפחת ברנשטיין מביתר עילית, בסערה טראגית השמימה – והפצע רחוק מלהגליד. הכאב חד, התחושות מצמררות. הפנים ברחובות החרדיים, אינם כתמול שלשום. תחושה של אבל קולקטיבי מרחפת בחלל האוויר.

מאז יום חמישי השחור משחור, לבשה העיר ביתר עילית קדרות סמיכה. השטיבלא'ך' בתי הכנסת ואף מרכזי הקניות, אפופים אבל רבתי. בכל קרן רחוב עומדים אנשים עטופי יגון, ומנסים לעכל את מימדי האסון, להבין על מה עשה ה' ככה למשפחה הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. כולם, מהקטן ועד לגדול, חשים בצורך לתקן את הדרכים, לשפר את המעשים, להרהר בתשובה.

חסידות קרלין בכלל, והקהילה בביתר עילית הקרובה יותר אל החללים, מצויה בשבר עמוק ביותר. אם כל תושבי ביתר עילית מהלכים ברחובות כאשר פניהם שפופים, הרי שבני קהילת קרלין הפכו למשפחת אבל גדולה. לאיש אין מילות ניחומים, כולם שותקים שתיקה רועמת, מנסים לאסוף את השברים ולצאת מחוזקים מהטרגדיה האיומה.

הרב אריה לייב ברנשטיין זצ"ל, רעייתו וארבעת ילדיהם שעלו יחד השמימה – היו עמודי התווך של הקהילה. כולם הכירו והוקירו את רבי אריה ברנשטיין זצ"ל ואת ילדיו. גם החתן, האברך דוד צבי גוטשטיין ייבדל לחיים ארוכים, ששרד את התופת, הוא ממתפלליו הקבועים של בית הכנסת. את הצער שהשתלט על הקהילה כעת, לא ניתן לתפוס בשכל.

פחד אימים ברחוב פחד יצחק

ליל שבת בבית הכנסת קרלין במורד רחוב פחד יצחק.

בניין בית הכנסת ההדור, שזה לא מכבר הושלמה בנייתו, עטה עננה שחורה משחור של אובדן ויתמות. בשעת בין הערביים שלאחר הצפצוף – פחות מ-24 שעות לאחר היוודע דבר האסון ושעות בודדות לאחר שבהר המנוחות בירושלים הוערמו 7 תלוליות עפר על 7 קברים של 7 בני משפחה לקול זעקות שבר ויללות אימה של כל מי שהיה עד למחזה קורע הלב – החלו מתפללים מחסידות קרלין להגיע אל בית הכנסת.

כשהם עטופים כתונת פסים ירושלמית זהובה וג'ובה חום מעל, וכשעיניהם כבויות ונפוחות מדמעה, הגיעו החסידים אל בית הכנסת. "הדבר הראשון ששמנו לב אליו, זה הספסל עליו ישבו בני משפחת ברנשטיין, ר' אריה לייב ושני בניו, יוחנן ומרדכי ז"ל. הספסל נשאר מיותם, והיתמות הזו המחישה לכולם את ממדי האבל. אנשים עמדו ליד מקומם הנפקד, ופשוט בכו כמו ילדים קטנים. בדמעות שליש. רק הזיכרון כי מדובר בשבת ובשבת אסור להתאבל - הרגיע אותנו בסופו של דבר".

שעת קבלת שבת הגיעה, ועמוד התפילה - כמו מקום מושבם של בני המשפחה שמידת הדין פגעה בה - נותר מיותם. ריק. איש לא הסכים לגשת אל העמוד. "לא היה לאף אחד כוחות נפשיים לגשת ולהנעים בקבלת השבת. כולם ידעו שהתפילה הזו תהיה רצף אחד של דמעות ובכיות", סיפר לאחר מכן אחד המתפללים.

שעה ארוכה נותר העמוד ריק, עד שבסופו של דבר התנדב אורח, תושב ירושלים שנקלע למקום, לגשת לעמוד לקבלת שבת שלעולם לא תישכח מזיכרונם של החסידים. אם בכל השנה מתאפיינת התפילה הקרלינאית בצעקות - הרי שהפעם היו אלו זעקות שבר.

שעות ספורות לאחר מכן, חזרו החסידים, כמנהגם מדי שבוע, לבית הכנסת, בכדי להמשיך שם את הסעודה מתוך כינוס חברים וזמירות שבת. "אנשים ישבו ובכו, לא היו מסוגלים להוציא הגה. במקום זמירות – היו שם בעיקר בכיות", סיפר אחד המתפללים.

"פרוק ית ענך מפום ארייוותא, ואפיק ית עמך מגו גלותא", עלתה השוועה למרומים מרחוב פחד יצחק בביתר עילית, ואולי נשמעה במקום בו שוכנות נשמותיהם של בני הזוג ברנשטיין, שני בניהם, שתי בנותיהם ונכדם היחיד.

שעה קלה לאחר דמדומי חמה של מוצאי שבת, סיימו החסידים את תפילת ערבית, ונחפזו לערוך הבדלה. "עכשיו מותר לבכות לפחות", אמר אחד החסידים לחבריו, וכולם חזרו הביתה, לקראת שבוע שיעמוד בסימן האבל, הבכי והמספד על השריפה הגדולה אשר שרף ה'.

כאשר חזרו חסידי קרלין לבתיהם, הם התעדכנו על שיחה יוצאת-דופן שנשא האדמו"ר בבית מדרשו בגבעת זאב. "להתאחד באחדות, זה מה שאנחנו צריכים", אמר האדמו"ר. "אסונות כאלה אינם זכורים. אנחנו מוכרחים להתאחד".

'מיניבוס הדמים' • כל הכתבות, ראיונות, טורים, גלריות וקטעי הווידאו:

• כתב תחבורה בדק: קשה לראות את המחסום
• "למה הנהג לא המשיך לחצות?" • התצפיתנית מדברת
• מומחים: "אספלט רועש" היה מונע התאונה
• נהג 'מיניבוס הדמים' הועבר למעצר כשהוא עטוף בטלית • ראיונות מיוחדים
• השבת המזעזעת אצל דוצי • "תגידו לאישתי שלא תדאג"
• מעל שבעה קברים טריים ורבבות לבבות שותתי דם • הרהורים נוגים • מיוחד
• דרכם האחרונה של הברנשטיינים • מהקריעה ועד הקבורה
• זה מה שנשאר: סיר צ'ולנט, במבה ובקבוק לתינוק • היום שאחרי, תיעוד
• ורק הסבא נותר לזעוק בדמעות: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" • וידאו ותמונות
• "אוי, מי יתן לנו תמורתם", מירר האדמו"ר מקרלין-סטולין בבכי
• "אבא, די! זה חורבן שזקני ירושלים לא זוכרים כמותו" • אלפים במסע הלוויה
• המתנדב שהגיע ראשון לזירת האסון: "זה היה תוהו ובוהו"
• המשטרה: "יתכן שהנהג סונוור מהשמש כשפרץ המחסום"
• הזק"אים לא עמדו במראות: בדמעות רותחות טיפלו בחברם ההרוג
• "אנשים עומדים ולא עושים כלום חוץ מלבכות"
• משפחה נמחקה • שערי העיתונים ביום שאחרי
• בן האדמו"ר הגיע לפתח הטיפול הנמרץ: "איך קען נישט", זעק
• משפחת ברנשטיין, היתה ואיננה • תמונות • ההכרזה המצמררת: "הלויית 7 בני משפחה אחת..." • להאזנה
• כך נראה האסון • תמונות מהשטח
• "ירח, הוא אמר לי, לא אשכח אותך לעולם" • קינה
• החתן התעורר ושאל: "איפה אשתי? אני רוצה לדבר איתה!" • דיווח מבית החולים
• "הכרתי אותם. הכרתי את בני המשפחה היקרים" • טור אישי זולג דמעות
• התאונה המזעזעת: מבט מבפנים • וידאו
• "שעתיים לפני התאונה, היה אצלי האבא, כעת הוא איננו" • עדויות מצמררות • וידאו
• "המיניבוס מעוך לגמרי. כובעים וחליפות על הרצפה" • עדות מהשטח
• שבעה בני משפחה מביתר עלית נספו בתאונת רכבת • מזעזע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!