דבריו המקוממים של העיתונאי על אסון מירון

העיתונאי והפרשן הוותיק ירון לונדון, שעורר כבר לא מעט סערות בחייו, מעורר ביממה האחרונה סערה נוספת, כשהכריז כי הוא לא מתאבל על אסון מירון כיוון שזה "עם אחר" והחרדים "אינם בני עמו".

בפוסט רווי שנאה שפרסם לונדון הוא כתב כי "ממקומי כישראלי, יהודי, אתאיסט, ליברלי, שמאלן, רציונליסט, תל אביבי, אני מנסה לבחון בכנות את הלך נפשי משעה שנודע לי דבר האסון במירון. אסונם של אהובי מרעיש אותי. הרעש פוחת ככול שהקורבן רחוק מהסיסמוגרף המסמן את עוצמת רגשותיי. צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר ואילו אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי. בקצה המרוחק של הסקאלה נמצאת השמחה לאידו של הקורבן ומעבר לו – האדישות הגמורה. אם אומנם מסמנת עוצמת התגובה לאסון את המרחק שביני לבין ציבור האבלים, מה גודלו של המרחק הזה?".

לונדון סיפר כי "אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: "לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים". בליבי רציתי לשאול אותו "ומה הטעם בהתמדה הזאת", אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע"י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכול אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו. בתשובה לשאלה על אודות החשש מפני הצפיפות שהיא צלחת פטרי של נגיפים, השיב כי "זכותו של ר' שמעון תגן עלינו". כאן לונדון כתב דברי כפירה חמורים שאת תוכנם נחסוך מכם, והמשיך כי "תשובתו של האלמוני השאנן כבר הצדיקה את כעסי, מפני שקלות הדעת שלו ושל דומיו , הגדילה במידת-מה את הסכנה הצפויה למי שאינם בני חוגם ובכללם אני. דעו כי אני סובל מאגורפוביה, תסמונת אשר הפירוש המילולי של שמה הוא "פחד מכיכר העיר" ואחד מסימניה הוא פחד משהייה במקום צפוף".

לדבריו: "בראותי את רבבות הגברים שחיכו, דחוקים באצטדיון לתחילת טקס ההדלקה, כמעט פני איש מהם אינו לוטים במסכה, חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגירסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי, אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטובוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם? לשיכוכה של תחושת הסכנה המיידית תרם היעדרם של סימני ייחוד בקרב הפרטים בתמונת ההמונים. הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. התואים גולשים מן הגדה כאשד וחוצים את פס המים החומים שתנינים אורבים בהם ואין הצופה מבדיל בין תאו לתאו ולכן אינו נקשר לתאו מסוים, אלא אם כן בוחר הצלם להתמקד בעגל מתקשה שדינו נחרץ".

הוא המשיך ופער פיו ואמר כי "לו, נניח, היה אחד הנקהלים במירון לובש חולצה אדומה, או חובש כובע רחב תיתורת של קאובוי, או שהיה מתבלט בגובהו, או שהיה נושא רטייה של פיראט על אחת משתי עיניו, הייתה נפשי נאחזת בו בדרך כלשהי, אבל לא הרגשתי שום קירבה לצלליות נעדרות הייחוד, אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה איכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח? דבר האסון נודע לי רק בבוקר ותגובתי הייתה "אמרתי לכם !". זו תגובה יהירה שיש בה התנשאות ושמחה לאיד. התנשאתי על החרדים כפי שמבוגר מפוקח מתנשא על זאטוט פרוע הנוהג בפראות ונתקל בקיר. גם כעס טמון בה, מפני שהזאטוט הטיפש הימרה את פי, מרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי בצורך לדאוג לו ולטפל בו. הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו, כי לא מנומס להימנע מהבעת צער, ואני יש לי די צרות משלי. גיניתי את עצמי על ה"אמרתי לכם", אבל גם לא הצלחתי להזדהות עם נימת האבל שבה דיברו קרייני הרדיו והטלוויזיה, הנימה האיטית-משהו, הנמוכה ברבע אוקטבה, השמורה להודעות על חללי צה"ל ולאסונות כבדים אחרים המתרחשים בעולם היהודי בלבד. ידעתי שמיד יישמעו קולותיהם של ניצולים, תיאורים מפי מי אשר כמעט נהרגו ואך בנס נחלצו, תלונות כלפי שוטרים שנהגו כך או אחרת באופן שהחמיר את האסון, דיווחים על תככים במשטרה, נתניהו בקולו העמוק ישמיע משפטים הנלקחים מן המגירה בשידת המגירות שבה אצורות המילים ההולמות אירועים כגון זה, תביעות להקמת וועדת חקירה ולפיטורים, הסברים על האופי היהודי שמצטיין ביוזמות מרקיעות שחקים ומתרשל בפרטים ("הג'ינג'י שכח את המפתח" של אפרים קישון)".

עוד כתב לונדון: "אחד מרבני משפחת לאו ידבר על כך שהכאב הוא של כולנו ושבמצבים אשר כאלה נשכחות המחלוקות, כי שוב מתברר שעם אחד אנחנו וערבים זה לזה. מישהו יאמר "שואה". לא יעבור זמן רב עד שעיתונאי השטח, מדורבנים ע"י עורכיהם האחוזים בפניקה, יביאו לנו את תמונותיהם של הנספים בליווי טקסטים המלמדים על גודל האבדה. כול הנספים יהיו בעלי מידות תרומיות ולאחדים מהם יהיו קרובי משפחה שאך זה מתו באסונות אחרים, כי בתקשורת העברית אין קורבן אסון שמת ללא זר אסונות קודמים במשפחתו".

"אסכם: בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום".

נציין כי בראיון לדב גיל-הר ב'כאן 11' שארך למעלה מתשע דקות, לא התנצל לונדון על הדברים אלא אף הוסיף ואמר כי "אינני עצוב כי אנחנו לא בני אותו עם, מבחינתי זה כמו אסון שקרה בסין".

הפוליטיקאים מגיבים ומגנים את הדברים החמורים

יו"ר 'יהדות התורה', ח"כ משה גפני, הגיב לדברי ההבל של ירון לונדון ואמר: "על היהודים נאמר שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. מכיוון שאין לו את התכונות הללו רצוי לבדוק האם אדון לונדון בכלל יהודי".

שרת התחבורה מירי רגב הגיבה לריאיון של ירון לונדון ב'כאן 11' ואמרה: "ירון לונדון הוכיח שוב עד כמה יש בישראל דעות חשוכות שאינן יכולות להכיל מסורות ותרבויות אחרות. הצטרפת לידידך גרבוז שבז לקברי הצדיקים. זו אמירה חסרת תרבות, חסרת טעם, שיש בה כדי לפלג. לא תצליח".

ח"כ יעקב אשר הגיב לדבריו של ירון לונדון ואמר: "הזוי שבזמן שמדינת ישראל כולה מתאחדת באבל על קרבנות האסון, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים, איש תקשורת מנסה לקושש תשומת לב בביטוי שפל ומנותק כל כך. ירון, מקומך אולי בלונדון, לא בארץ ישראל".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!