מעל שבעה קברים טריים ורבבות לבבות שותתי דם • הרהורים נוגים • מיוחד

בינות לרחובותיה המדממים של שכונת מאה שערים, ראינו את מגילת איכה קמה וגם ניצבה אל מול עיננו. הלכנו ללוויה וליקטנו דמעות, דמעות של יהודים שאינם יודעים כיצד לעכל את רוע הגזירה; דמעות של אנשים שלא הכירו את משפחת ברנשטיין.

מבני משפחת ברנשטיין, איש לא בכה - כולם עלו בסערה השמיימה. ממשפחת ברנשטיין נותרו רק התמונות. והדמעות. והזיכרונות. והעצב הגדול, הנורא, שאין לו סוף, שאין לו קצבה. בכי קולקטיבי אחד וגדול, נהר עצום של דמעות רותחות.

שבעה קברים נכרו בזה אחר זה. שבעה אמבולנסים של חברה קדישא נסעו בטור עורפי, ופצעו את הלבבות. אלפי זוגות עיניים נפוחות מדמעה עקבו אחר המיטות, והרכבים הכחולים, והקברים הפעורים, והאובדן הגדול, והאסון שאין לו קץ.

כולם שתקו, נותרו הלומים ואילמים.

איה הקינה שתוכל לבטא את הרגשות?! היכן הוא הסופר שיוכל להעלות תיאור על נטפי דם של פעוט בן שנתיים שלא טעם טעם חטא? היכן הדפים שיוכלו להכיל צער של סבא שאיבד שבעה מיקיריו, שאיבד בבת אחת את בנו, כלתו, ארבעת נכדיו ונינו?! איפה היא הנחמה שתרפא את השבר ואת החורבן שהומט על אברך צעיר שאיבד בבת אחת את אשתו, בנו ותינוק שעוד לא בא לאוויר העולם – והוא מאושפז בבית החולים?!

רק הקב"ה יכול. רק הוא, מסובב הסיבות, שמאיתו לא ייצאו הרעות, יוכל למצוא מזור ולהמציא מרפא לשואה הפרטית שניחתה על משפחה בישראל.

הציבור החרדי בפרט והעם היהודי בכלל עבר היום אסון עצום. תחושת האובדן על המשפחה שהוכחדה כליל, ממלאת את הלב, ואינה מניחה. חותכת בבשר החי, קורעת את הלב לחתיכות קטנות. התמונות של נערי החמד, של האב בעל החסד, ושל אשת החייל שגידלה את ילדיה, ילוו אותנו חודשים ארוכים. נמאן להינחם.

למה אנחנו מחכים לטרגדיות כדי להתקרב?

לא בטוח שזהו הזמן לערוך חשבון-נפש. הדם עודנו רותח, הציבור מתכנס באבלו. שוקע ביגונו. השיח לא יחזור להיות כפי שהיה. לא ברור רק עד מתי זה יימשך.

היממה האחרונה, יום חמישי השחור משחור, השקיטה את המחלוקות, קירבה בין ציבורים והפכה את הדופק של עם ישראל כולו לדופק אחיד שפועל כאחת והולם בחוזקה, ומזדהה בעוצמה עם אבלה של משפחה אחת.

אולי אין זה הזמן, אך נאמר בכל זאת, בלב שותת דם: מדוע אנחנו מחכים לאסונות, לטרגדיות בלתי נתפסות בכדי להתקרב זה לזה? הקב"ה לעיתים מכה אותנו בשבט, ורק אז אנו מתקרבים זה לזה. מתאחדים, שוכחים מהקיטוב הציבורי.

אבל למה? למה אנחנו מחכים לטרגדיות?

אנא אחי, אם יורשה לנו בעת כזו, לבקש: לפחות בימי השבעה, בהם דמם של הילדים והוריהם רותח, נותיר את המחלוקות בצד. נישאר באחדותנו, בואו נראה לריבון העולם כי אנו יודעים לשמר את האחדות, גם כשאנחנו לא מקבלים מכות.

מי יוכל לעמוד בשנית בזעקתו של הסב השבור המצדיק עליו את הדין וזועק מתמצית ליבו שותת הדם: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה"; מי יוכל לעמוד בברכת ברוך דיין האמת שלו? האם המחלוקות הקטנוניות שלא מוסיפות לנו דבר, שוות את הטרגדיות?

אנא אחי, אל תרעו!

והמקום ינחם את כולנו, הציבור החרדי כולו שעשה לו אבל יחיד, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. הוא יפרוס עלינו סוכה של שלום, ויאמר די לצרותינו.

'מיניבוס הדמים' • כל הכתבות, ראיונות, טורים, גלריות וקטעי הווידאו:

• דרכם האחרונה של הברנשטיינים • מהקריעה ועד הקבורה
• זה מה שנשאר: סיר צ'ולנט, במבה ובקבוק לתינוק • היום שאחרי, תיעוד
• ורק הסבא נותר לזעוק בדמעות: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" • וידאו ותמונות
• "אוי, מי יתן לנו תמורתם", מירר האדמו"ר מקרלין-סטולין בבכי
• "אבא, די! זה חורבן שזקני ירושלים לא זוכרים כמותו" • אלפים במסע הלוויה
• המתנדב שהגיע ראשון לזירת האסון: "זה היה תוהו ובוהו"
• המשטרה: "יתכן שהנהג סונוור מהשמש כשפרץ המחסום"
• הזק"אים לא עמדו במראות: בדמעות רותחות טיפלו בחברם ההרוג
• "אנשים עומדים ולא עושים כלום חוץ מלבכות"
• משפחה נמחקה • שערי העיתונים ביום שאחרי
• בן האדמו"ר הגיע לפתח הטיפול הנמרץ: "איך קען נישט", זעק
• משפחת ברנשטיין, היתה ואיננה • תמונות • ההכרזה המצמררת: "הלויית 7 בני משפחה אחת..." • להאזנה
• כך נראה האסון • תמונות מהשטח
• "ירח, הוא אמר לי, לא אשכח אותך לעולם" • קינה
• החתן התעורר ושאל: "איפה אשתי? אני רוצה לדבר איתה!" • דיווח מבית החולים
• "הכרתי אותם. הכרתי את בני המשפחה היקרים" • טור אישי זולג דמעות
• התאונה המזעזעת: מבט מבפנים • וידאו
• "שעתיים לפני התאונה, היה אצלי האבא, כעת הוא איננו" • עדויות מצמררות • וידאו
• "המיניבוס מעוך לגמרי. כובעים וחליפות על הרצפה" • עדות מהשטח
• שבעה בני משפחה מביתר עלית נספו בתאונת רכבת • מזעזע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!