לכל כדור יש כתובת

זה קרה בשבוע שעבר. יום שלישי, לקראת ערב. הנייד שבכיסי צלצל. על הצג הופיע הכיתוב: "מתקשר אליך- חסוי". לאחר שהדובר מעבר לקו זיהה כי אני הדובר, הוא ביקש לגולל בפני סיפור שהתרחש בביתו. "הדברים חייבים להתפרסם. אנשים חייבים להבין ולהשכיל, וזוהי שליחותי כרגע", אמר בהתרגשות.

אינני יודע מי האיש ומה שמו. גם לא ביקשתי לדעת. במהלך השיחה התרשמתי כי הדובר מאחורי הקו אכן שפוי ואמין, די השתכנעתי כי הסיפור האמיתי, אין לי אפילו קצה של חוט מי האיש, ומה שהצלחתי להבין הוא שמקום ההתרחשות היה על קו ירושלים-בני ברק.

מעשה בשתי משפחות שהשתדכו ביניהן. החתן מירושלים והכלה מבני-ברק. מאז השידוך מצאו להן שתי המחותנות שפה משותפת, יחסי המשפחות התהדקו פלאים, ודומה היה כי הן מכירות מימים ימימה.

לפני כחודש, בשיחה לילית בין מחותנת לרעותה, נרקם הרעיון כי המשפחות יחליפו דירותיהן לשבוע ימים, אחרי תשעה באב. סוג של שבירת שיגרה. התכנית יצאה אל הפועל ובבוקרו של יום ראשון, שלאחר תשעה באב, התמקמו להן המשפחות זו בדירת זו.

ערב אחד, בעוד כל בני המשפחה יצאו לטייל, ישבה אם הכלה בדירת חתנה לעתיד, ומששעמומה גבר עליה, פתחה את אחד הארונות בסלון הבית, הביטה בתמונות, חיטטה באלבומים, עיינה במסמכים, ובדיוק כפי שאומרים חז"ל - "היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך" - לאחר כשעה מצאה עצמה אם הכלה נוברת במעמקי המגירות.

לפתע היא הבחינה בחפיסת טבליות. היא בחנה את כל צדדיה והחלה רועדת בכל גופה. על הקופסא נחה מדבקה ועליה מוטבע שמו המפורש של חתנה לעתיד. היא לא איבדה עשתונות, נטלה פיסת נייר, העתיקה את שם התרופה, החזירה את הסדר על כנו וסגרה את המגירות.

בשלב זה, החליטה, לא תאמר מאומה לבני משפחתה. למרות שהכל הבחינו בעננה של עצב ודאגה המרחפת על ראשה. במשך לילה שלם התהפכה המחותנת על יצועה, ועם שחר הודיעה לבני ביתה כי היא "חייבת" לצורך נושא דחוף - ומיד תשוב.

היעד - חדרו של רופא המשפחה בעיר מגוריה בני-ברק. ביד רועדת הגישה לד"ר את פיסת הנייר עם שמה של התרופה וביקשה אינפורמציה על מהותה. הד"ר הביט בעיון, הקיש את שם התרופה במחשבו ופסק: זו תרופה שנוטלים אותה בדרך-כלל החולים במחלות נפש דיכאוניות.

זו תרופה קלה או חזקה? שאלה המחותנת, כשזיעה קרה מכסה את כל גופה.

"את טבליות אלו נוטלים בדרך-כלל חולים הנמצאים עמוק בתוך מחלות הנפש או בתוך אשפוזם. אין ספק שהיא מיועדת לאנשים שאין להם תקנה ושיישארו כל ימי חייהם חולי נפש".

כשהיא שבורה ורצוצה, ובעיני דמיונה חזתה את פירוק השידוך ואת קיתונות השופכין שתטיל על השדכן ומשפחת החתן - הכיצד הוליכו אותה שלל, חזרה לבית בירושלים, וגוללה את כל המעשייה בפני בעלה. האיש האזין ברוב קשב, שמע את פרטי המעשה והודיע: "לא נעשה כלום עד אשר נשאל את פי האדמו"ר".

באותו יום אחר-הצהרים נכנס אבי הכלה אל 'הקודש פנימה', ויצא עם תשובה ברורה: הרבי הורה למחותנת להתוודות בפני אם החתן על החיטוט במגירות, ורק אז לבקש הסברים על התרופה המוזרה ומה פשר שמו של החתן שמוטבע על האריזה.

התברר, כי אכן המרשם הונפק עבור החתן דנן, אך לא חלילה בכדי שישתמש בו. מדובר היה בצורך שיאפשר לו להתמודד מול גורם ממשלתי כלשהו. הפעולה נעשתה לאחר קבלת היתר מפורש מרב לנהוג כך והכל בכדי שיוכל להמשיך לעסוק בתורה עוד שנים רבות באין מפריע.

לשמחת משפחת הכלה התברר, ללא ספק, כי מצבו הנפשי של חתננו המיועד בריא ואיתן, בדיוק כפי שהכירהו, ואין כל חשש לפגם כלשהו חלילה.

החתונה בעז"ה תתקיים במועדה, ולבושתה של המחותנת לא היה גבול. סקרנותה הובילה אותה לתהום, אך רק אז הבינה את משמעות הציווי של רבנו גרשום מאור הגולה בדבר האיסור על חיטוט בחפצי הזולת.

טורו של חברון גרנביץ' מופיע מידי שבוע ב'רשת קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!