כל אחד והשכול שלו: הפוסט שלא השאיר עין יבשה

ערב יום הזיכרון, יום שבו עין איננה נשארת יבשה השאירה טלי מימון, רעייתו של השדרן עמי מימון, פוסט כואב, בו היא מתארת את סיפור השכול שלה, הילד המיוחד שגידלה עד ליום העצוב.

מתוך הפוסט שהעלתה לפייסבוק היא כותבת: אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל מרגישה חובה בימים האלה כשהכל צף ומחזיר אותי ובטח עוד המון משפחות. השכול‼️

אז אצלי אין גיבור מלחמה עם דרגה מכובדת או צל״ש על מעשה גבורה. אצלי, יש משפחה חמה וברוכה שגידלה וטיפחה ילד מיוחד הכי מיוחד.

כזה עם עיניים גדולות מבריקות מלאות ריסים עבות וצפופות, שתי גומות מלאות חן, אף משורטט ושפתיים בשרניות חייכניות וחתומות ללא דיבור ללא בקשות בלי טעמים ובלי דרישות

גוף צנום ומוגבל בלי יכולת לזוז לאן שחפץ ליבו כל כולו נתון לחסד. ילד שלי, שלנו, שנקטף ללא התרעה, ככה בלילה בשקט בלי להספיק להפרד, מבלי לאמר שלום ולא להתראות

חלל עצום קר וכואב של משפחה שאיבדה את היקר לה מכל, משפחה שראויה לצל״ש על מסירות ללא גבולות על טיפול ללא דופי, על תורניות בלילות לבנים, על דאגה ותמיכה אחד בשני

והכל כדי שלא יחסר לשמוליק דבר! שמוליק שלי ילד יקר שחגגנו לו בר מצווה מפוארת בדיוק שבוע לפני שהלך ולא חזר, ילד שקט שלא יכול לדבר או לאכול, לרוץ ולהפוך, ילד שפעם עשה הכל !!

אכל מהכל ובילגן ללא סוף, שכך לאט לאט מחלה ארורה ונדירה כבלה והרסה כל שריר בגופו.

כל כך קשה ההתמודדות מול החוסר אונים שהוא גווע מול עיננו וידינו כבולות אך עם זאת מלאות אהבה ועשייה, שמוליקק שלי, מלאך שלי, כתר לראשי הכל סבב סביבך לרצות אותך, לשמח אותך ותמיד תמיד לך ובשבילך.

אז לנו לא נתנו יום אבל כללי, אבל לנו ולכל אותן משפחות שמגדלות ומטפחות ילד מיוחד מגיע להדליק משואה.

על הקושי דאז ועל הקלות הכל כך קשה של עכשיו. שכבר לא צריך להתארגן עם תיק עמוס תרופות ציוד מיכשור ודאגות להוריד את המעלון, לקפל את הכיסא, להדק חגורות כדי לנסוע לטייל ...פשוט נכנסים ונוסעים, כמה קל ככה קשה.

לכל אותן משפחות מיוחדות שממשיכות לגדל באהבה אין סופית ולכל אלו שכבר לא.

שולחת חיבוק חם מאם שכולה שמחכה כבר שתבוא הגאולה!

שמוליק הקטן. מתוך דף הפייסבוק של טלי מימון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!