משתה תשעת הימים: חורבן ברוטב שמנת • טור

איכה בשר נדד, העיר רבת טעם, היתה כל מנה. תלתה סינרה בקושי, מרוב עבודה, היא ישבה במטבח לא מצאה מנוח, כל שכנותיה השיגוה בין המצרים.

ובמלאות הימים האלה, עשה כל העם הנמצאים בתנור ובכירה, משתה תשעת ימים, בחצר, בגינה, ובמלון כמו מלך.

דרכי ציון הוללות, כמו חג ומועד, כל תושביה משמינין, קוניה מברכים, בחנויותיה עוגות, והיא מתוק לה.

ותאמר, לך כנוס את כל המתכונים, המתפיחים כשעורים בבירה, ורוצו אלי, תאכלו ואל תשתו תשעת ימים, לילה ויום. גם מאגר מאכליי, עצום כן, וכאשר עבדתי עבדתי.

קול "אמא" נאנחים, לא מבקשים לחם, חמודיהם זרקו אוכל, להחשיב רפש.

אחר הדברים האלה, והילד שב מגינת הגן, אל ביתו, אל המשתה כי מלאו ביטנו לאכול כן. בלילה ההוא, נדדה שנת הילד, ויבקש להביא את ספר הסיפורים, כמו בכל הימים.

ויהיו נקראים לפני הילד, וימצא כתוב אשר עשה נבוכדנצר מלך בבל. ויאמר, מי הוא זה ואיזה הוא? וימלא הילד תמיהה. ותאמר האם: דע ילדי מה היה לנו, נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים.

וישאל "מה נשים רחמניות בישלו לילדיהן?" פרשה האם בידיה, אין מרחם בנה, "עוללי טיפוחים"... ותוסף ותספר לפני הילד, ותנח לפני רגליו ותתחנן לו לשים פיז'מתו מעליו ולהעביר את מחשבתו אשר חשב על היהודים. כי אין הצר שווה בנזק הילד.

ויהי אחר הדברים האלה, כשוך שנת הילד, לא זכר ראשיתו, והוא יצא מלפני הבית בלבוש מלכות, כמעט ללא חור, ופיצה אחת גדולה, רוטב בצבע ארגמן. והעיר כולה צהלה ושמחה, בראותם יחד, מבצעי המאפייה. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ולא יקר.

אוי, ראה ה' והביטה, כי הייתי זוללה. מעיי חמרמרו, נהפך בטני בקרבי כי אכול אכלתי.
    . 

הרגעים המוזרים האלו שבים מדי שנה, רגע לפני פתיחת המגילה - איכה, לא אסתר - דקה אחרי שריח החופש ובין הזמנים משוטט באוויר - בכל מדיה אפשרית חוגגות הפרסומות הצבעוניות על מבצעי תשעת הימים. "קנו את הפיצה הטעימה של חברת 'חורבנבית' וקבלו חבילת נקניקיות סויה מתנה - רק בתשעת הימים 'חורבנבית' שני במתנה!" המסעדות החלביות עמוסות לעייפה עד אפס מקום, כשמתחרותיהן, אלו מהבשריות, לא נחות, אף לא לרגע. "22-30 ביולי (א'-ט' באב) - שבוע דגים ים תיכוניים! שיפודי נסיכה בפיתה - 8 בעשר".

כאשר בבוקר מציצה בתיבת הדואר חוברת מהודרת של מתכוני מאכלי חלב, אתה זועם על ה'דואר הזה' שמביא לך רק עכשיו דברים שנשלחו כנראה בערב חג השבועות. חגיגה שלמה של טעמים וניחוחות ממלאת כל מטבח, והילדים? הם בכלל בעננים. דומה לרגע שאצל כל החרדים מרעיבים את הילדים במשך כל השנה, מפני שאלמלא נצא מנקודת ההנחה הזו, אין שום דרך להסביר את ההתנפלות על ארוחות הצהריים מדי יום. אנשים הולכים ברחוב שמחים, מתפתים לכל הצעת הגשה, פתאום אין את כאב הראש "אני חלבי! לא, אני בשרי! רגע, עברו שש שעות?" נו, לפחות יש פיצוי על האיסור להתקלח למי שעוד לא מצא לעצמו היתר.

ואיך שמגיע הביס הראשון של הפיתה העסיסית, חייב הזאטוט לשאול "מה נשתנה". שבכל הלילות אנו אוכלים עוף ובשר, הלילה הזה, אין אנו מכריחין אפילו כפית אחת. הוא מתחיל לדבר על "נבוחה נצח" ותשעה באב למול ההורים המתמוגגים מנחת ומנסים לצנזר שאלות מסובכות שיגרמו לנזק גסטרונומי רציני. א פריילאכן חורבן

על שנאת חינם אין מה לדבר בכלל, זה מיינסטרים בכל מקום שבו זורם נייעס. נו מילא, זה ייגמר בסוף איכשהו. עוד מעט כבר כולם ישלימו סבב מריבות עם כולם ולא תהיה ברירה אלא לחיות בשלום. אבל לצער החורבן, אין מי שאינו יכול להתחבר. אולי כשהגבינה ביד, כדאי לדמיין מנת גורמה משובחת באיזו חתונה מפוארת ולנסות להבין מה האבל באיסור לאכול בשר. עם שפע המאכלים של היום, ספק אם ניתן בכלל ליצור אבלות במחסור במרכיב או במאכל מסוים. יש כבר סוכריות ללא סוכר, לחם ללא קמח, בשר פרווה וחלב בשרי.

דווקא בדור שאינו חי תחת גפנו ותחת תאנתו אלא יותר "על צערך תחייה", אפשר לרגע לעצור את הנגיסה, ולחשוב על סבות סבותינו, על אנשים בני גילנו, על ילדים וילדות, שגוועו ועונו בייסורים מרים. כאלה, שאפילו את הקשה של הלחם מלפני שנה, לא היה להם. לחשוב, שאם היה לנו את בית המקדש, החיים היו נראים אחרת.

נקדיש לילד רעב מפעם את הביס בראשון בבורקס כשנעצור, ניזכר ונתפלל, שבשנה הבאה, המוני עם ה' יגדשו את רחובות ירושלים, עשן יעלה מעלה ולא, לא בהפגנות. היס"מניקים לא יפריעו. אפילו הם יכולים לשוב בתשובה ולעלות בצהלה לבית המקדש.

אם ליצנות דוחה תוכחות, אין ברירה אלא לבחון את האפשרות שליצנות - דוחים בליצנות. ליצנות מרירה.

השמחה האמיתית מחכה מעבר לפינה, למרגלות החומות. היא צמאה לעוד כמה דמעות קטנות של כאב.
והיא תבוא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!