ישכר זלמנוביץ לבאבי וזיידי: גאה להיות הנכד שלכם

הייתי תינוק רך לימים כשסבא וסבתא רבא שלי - הרב ישראל אריה ורעייתו לאה זלמנוביץ - נפטרו, אבל הסיפורים עברו בשרשרת מדור לדור, הצלקות וסיפורי הזוועה לא נשכחו למרות שהם לא ששו לספר, וכך אני מעבירם גם אליכם.

זיידי לא הרבה לדבר על השואה, כי חשש מהעצבות שתשתלט על בני המשפחה, אבל כששאלו אותו, מהמעט שסיפר אפשר היה להבין את כמות הכאב והסבל שעבר בשבעה מדורי גהינום. איך הגלו אותו רגלית לפולין, לליטא ולהונגריה ולאחר מכן לתוככי רוסיה, כשהוא חווה על בשרו קשיים וייסורים בלתי ניתנים להבנה. כאשר נכנסו הבריטים לשחרר אותם מידי הגרמנים, החלו הגרמנים ימ"ש להריץ את החיילים מרוסיה לגרמניה.

באחת ההפצצות התחבאו כולם, כולל הגרמנים הרשעים, וסבא וידידו טפסו על עץ וישבו שם עד שכולם התפזרו ורק אז ירדו מהעץ, וכך זכו להינצל. הוא הגיע למחנה הפליטים בברגן בלזן כשהוא מחוסר כל ידיעה אודות משפחתו ומה עלה בגורלם, והבנה שמא נותר הוא שריד יחיד ממשפחתו החשובה והעניפה.

באבי תמיד שמרה על שתיקה כאובה בנוגע לסיפורי השואה, היא חששה לשלום ילדיה ובחרה לשתוק ולסגור את סיפורי הזוועה בליבה הפצוע. על רקע זה אני יכול להבין את הסיפור שמספרת אחותה הבכורה סימה רחל, ששמרה על סבתי, אחותה הצעירה, בדרגשים באושוויץ ושימשה עבורה כאם רחומה. לילה אחד סבתא לא הצליחה לעמוד בכאב ובסבל ופרצה בבכי. אחותה, שראתה את זה, לא הצליחה להכיל את הכאב והתעלפה.

סבתא הרגישה רגשי אשם על כך שגרמה לסבל כזה לאחותה, וקיבלה בו במקום החלטה נחושה שלא לבכות יותר ויהי מה. ואכן כך היה כל ימי חייה. היא אף פעם לא בכתה. כשאחיה משה נפטר, כשהלכה וליוותה אחר מיטתו אמרה: "אני יכולה לבכות, אבל אני לא רוצה". סבתא הייתה גיבורה אמיתית והקימה בית לתפארת כשהיא דואגת לכל המשפחה. סבא מונה לרב אחרי השואה, כבר בברגן בלזן ואח"כ ביבנה, בעכו ובקרית צאנז בנתניה, ושמר על הגחלת היהודית מכל משמר.

למרות הכל, הצלקות, הכאב, הנפש שנפצעה לנצח - הם גידלו את כולנו בחום ואהבה שקשה לתאר, ועטפו אותנו בכל הטוב שרק נפש אצילית ועשירה כשלהם יכולה להעניק.

באבי וזיידי, אני גאה להיות הנכד שלכם. נזכור ולעולם לא נשכח.