הבנות היו מרותקות: כך העבירה את השיעור בצורה מעניינת

שפת גוף בהוראה - העברת מסר אפקטיבית

שרה קיבלה את ההודעה על מילוי המקום בכיתה ו' בהתרגשות רבה. פעם ראשונה שהיא נקראת למילוי מקום. היא החליטה שעליה לנצל את ההזדמנות עד תום. היא תוכיח את עצמה. תכין שיעור מושקע, והעתיד יהיה מובטח. אמנם המנהלת אמרה לה שהיא מבינה שקשה להכין שיעור מהלילה למחרת היום, והיא בהחלט תסתפק בשיעור נחמד שלא מן המניין, אך שרה החליטה לא לוותר.

את המשך הלילה בילתה שרה בין ספרים עבי כרס. קוראת, מעתיקה, משרטטת קווים לשיעור בעל תוכן מחד-גיסא, ומרתק מאידך-גיסא. אחר-כך שלפה את קלסר ההדרכה המושקע שלה, בחרה בקפידה משחק מעניין וסיפור מרתק הקשור לנושא. פתחה את המחשב, עיצבה שכפול מרהיב, ואת שעת השינה שנותרו לה עד שיאיר הבוקר, בילתה בחלומות מזהירים על מורה פופולארית ומבוקשת במיוחד.

כשהגיעה לקומה של כיתה ו', כבר שמעה מרחוק קולות צהלה על ה"ממלאת מקום!", ו"איזה כיף!", "נעשה חיים!"... פתחה את הדלת בהיסוס, השתחלה פנימה ונעמדה ליד שולחן המורה. אפס, גם אם אי אלו בנות הבחינו בבואה, הן לא הראו כל סימן לכך.

"שלום בנות!", כיחכחה בגרונה. "שבנה במקומות!". היא שילבה את ידיה וחיכתה. ה"שבנה במקומות" התארך מעל ומעבר למצופה, אך לבסוף, למרבה הפלא, התיישבו כולן במקומותיהן ובכיתה השתרר שקט יחסי. שרה הייתה בטוחה שהנה, רק תתחיל בשיעור והבנות תיסחפנה עימה לשעה קסומה ומיוחדת שתקבע את עתידה בעולם ההוראה.

אך הבנות לא הראו כל אות של סחף. דיבורים, זמזומים, ואפילו פיהוקי שיעמום(!) מילאו את החלל - ושרה הרגישה כי ליבה צונח.

גם רחל קיבלה את ההודעה על מילוי המקום כשעסקה כבר בהכנות לשינה. היא התרגשה והודתה למנהלת הנכבדה, ופנתה לבדוק בקלסר המציאות שלה, מה תוכל לשלוף ולהכין למחר. איכשהו יצרה קוקטייל כלשהו של פעילויות, והחליטה כי לא תוותר על שנת הלילה שלה. המנהלת בעצמה אמרה לה כי אינה חייבת להכין שיעור מהלילה למחרת היום, והיא בהחלט יכולה להסתפק בשיעור נחמד שלא מן המניין.

למחרת נכנסה רחל לכיתה בחיוך רחב, נעמדה בין שני הטורים האמצעיים, וזירזה את הבנות להתיישב במקומות. היא הוציאה את הסיפור והחלה לקרוא. "מי לא מכיר?", נשמעו רטינות. אך משורה לשורה שב השקט לשרור והלך והעמיק ככל שהסתעפה העלילה, כשכל העיניים נעוצות ברחל המקריאה בפאתוס, בדרמטיות, ומקימה את העלילה לתחייה לנגד עיניהם.

העיניים הבורקות שליוו אותה ביציאתה מהכיתה, הותירו בה טעם טוב ופתח רחב לתקווה בעתיד.

מה בעצם קרה פה? שרה השקיעה את כל כולה, מסרה שיעור איכותי, בנוי, על רמה - ונחלה כישלון חרוץ, ואילו רחל, שהשקיעה את המינימום - קצרה את ההצלחה על מגש של כסף. אין ספק כי אילו היו התלמידות נבחנות על הנלמד, הן היו קוצרות ציונים טובים דווקא מהשיעור של רחל.

למעשה, כשמורה עומד בפני כיתה, הוא נדרש למומחיות בשני מישורים: עליו להיות בקי בחומר ובנושא שהוא מדבר עליו (המישור העיוני-אקדמי) ולדעת כיצד ללמד את החומר, ואיך להופיע בפני תלמידיו (ההיבט הייצוגי-אנושי). הכשרת המורה מתמקדת בעיקר בתחום הראשון, אך לאחר שהוסמך והוא מתחיל ללמד, מתברר לו שדווקא עצם העמידה בפני כיתה היא האתגר הגדול באמת. לעיתים הוא מרגיש כי הצליח 'לתפוס' את תלמידיו ולהגיע אליהם, ולעיתים התחושה היא של החמצה. לעיתים הכיתה מרותקת ושותה בצמא את דבריו, ולעיתים היא נראית משועממת באופן שכל הפרעה תתקבל בברכה.

אנשים המרצים בפני קהל, ולאו דווקא בפני תלמידים, בפני כל קהל שהוא, יודעים כי ה'איך' להעביר את החומר חשוב הרבה יותר מאשר 'מה' החומר. ננסה לעשות סקר קטן מה עדיף מבחינת המאזינים: נושא מלהיב המוגש מפיו של מרצה יבש, או להיפך: נושא משעמם אך נלמד בידי מרצה מלהיב?

המסקנה החד-משמעית היא: מרצה מלהיב עדיף על נושא מלהיב, שכן המרצה חשוב כאן יותר מן הנושא שעליו הוא מדבר. האדם הופך להיות המסר עצמו. מרצה מלהיב יכול להפיח עניין וחיים בנושא המשעמם ביותר, בעוד שמרצה משעמם מסוגל 'להרוג' את הנושא המרתק ביותר.

שרה השקיעה ב'מה', בחומר, בשיעור עצמו, אך היא לא שמה דגש על ה'איך'. הצורה בה היא עמדה לפני התלמידות והאופן בו היא הגישה את החומר המושקע, לא משכו את התלמידות להתעניין בנושא, והן פיספסו את היופי של השיעור.

רחל, לעומת זאת, לא השקיעה ב'מה', היא לא בנתה שיעור והגישה חומר מוכר ובנאלי, אך ה'איך', האופן בו עמדה לפני התלמידות והעבירה את החומר - בדרמטיות, באינטונאציה נכונה, עם הפסקות קלות ליצירת מתח – הכניס את התלמידות לאווירה של למידה והתעניינות.

בכל אופן, שרה אינה צריכה להתייאש. היא צריכה ללמוד כיצד לעמוד נכון בפני הכיתה, באיזה אופן להעביר את החומר שהכינה, ואז התוצאה תהיה כפולה – הבנות תגלינה התעניינות, תיסחפנה אחר השיעור, ותקבלנה את התוכן ואת המסר החזק.

איך עושים זאת? ואיך אפשר לעמוד לפני כיתה או קהל ו'לקנות' אותם באמת? נסביר בפעם הבאה.

בהצלחה רבה

מאת: אליהו עזריאל, מחבר הספר 'שפת הגוף והנפש' ויו"ר מכון התבוננות

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!