משעה שאבא שלי נפטר נהפכתי לאדם אחר

היה זה לפני מספר שנים, נסענו אני ואשתי לאירופה לצורך שליחות מסוימת. שהינו במלון שהיה קצת רחוק מבית הכנסת המקומי שבו היה מניין אחד לשחרית – בשעת נץ החמה. ובשביל כך כידוע צריך לקום מוקדם. מניין אחר יותר מאוחר לא היה עוד בכל האזור. ובטח לא 'איצקוביץ' ולא שטיבלאך 'זיכרון משה' היו שם.

בשני הימים הראשונים השם עזר לי וקמתי, אבל ביום השלישי לשהותי במלון הייתי מאוד עייף ולא שמעתי את השעון מעורר שצלצל ללא הרף.

קמתי שעתיים אחרי תחילת התפילה וידעתי שהיום לא אוכל להתפלל שחרית במניין.

המלון שבו הייתי היה ריק ממש כמעט לגמרי. לא יכולתי להתפלל בחדר שחרית אז ירדתי ללובי של המלון ובפינה של הלובי הנחתי טלית ותפילין והתחלתי להתפלל שחרית.

הייתה לי הרגשה חמוצה מעט שלא הספקתי להתפלל במניין אבל עדיין לא הבנתי כנראה מה זו השגחה פרטית.

שמתי לב בכל זמן התפילה שבלובי השומם ישנו אדם שנראה כגוי לכל דבר היושב בלובי עם אשתו וראיתי שהוא מעיף בי מבטים ללא הרף.

הוא ישב בחוסר נוחות וראיתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אך הוא לא מעז לגשת אליי.

סיימתי להתפלל, חלצתי את התפילין וקיפלתי את הטלית והתחלתי לפסוע לעבר המעלית ולהגיע בחזרה לחדרי.

והנה אותו אדם שהסתכל עליי בכל זמן התפילה קם לעברי מסתכל אליי ואומר לי במבטא ביידיש אמריקאית.

"אתה יכול לתת לי בבקשה להניח את התפילין, כבר הרבה זמן לא הנחתי תפילין. אני יהודי בדיוק כמוך", סיים.

"בשמחה", עניתי. קצת הייתי בתדהמה. הוא האחרון שהיה נראה כמו יהודי ובסוף הוא עוד ניגש אליך ומדבר ביידיש ומבקש להניח תפילין.

"אתה רוצה שאני אראה לך איך מתפללים"? שאלתי.

"לא", הוא ענה, "אני יודע הכול בעל פה".

לא שאלתי עוד הרבה שאלות, אמרתי לעצמי קודם כול שהוא יניח תפילין ואחרי זה נראה מה הסיפור של היהודי היושב מולי.

אותו יהודי הניח תפילין והיה נראה כבקי ורגיל אמר שמע ישראל בעל פה וראיתי שמעיניו בצבצו מספר דמעות.

הוא ניגש לאשתו שישבה בלובי ואמר לה שהוא רוצה לדבר איתי מספר דקות.

התקשרתי לאשתי להגיד לה שגם אני מתעכב ואסביר לה אחר כך הכול.

הוא התיישב מולי בלובי והחל לספר.

"אתה בטח מתפלא מה אדם כמוני שלא נראה כיהודי מבקש להניח תפילין ועוד מדבר ביידיש".

הוא הסתכל בי בעיניו העמוקות והחל לספר:

"נולדתי בניו יורק בבורו פארק למשפחה חסידית, היו לי הורים טובים צדיקים ומיוחדים בפרט אבא שלי, אוי אבא שלי טאטע", הוא אמר בכאב.

"הוריי היו בסדר גמור אבל אני הייתי עושה להם בעיות משהייתי קטן, בבית אומנם הייתי ילד טוב וממושמע אבל בכל מסגרת מחוץ לבית לא התאקלמתי נורמלי. היו לי בעיות בחיידר, כל יומיים שלוש היו מעיפים אותי הביתה כל פעם על משהו אחר.

אבל למרות שהייתי עושה להורים שלי בעיות בחיידר הם המשיכו להתנהג אליי יפה לאהוב אותי ולא לפגוע בי.

לקחתי ריטלין ועוד כל מיני סוגי כדורים אחרים כדי להרגיע את הטירוף שבי אבל שום דבר לא עזר ואפילו לפעמים רק עשה יותר גרוע. אני יודע היום שישנם הרבה אנשים שכדורים עושים להם מאוד טוב אבל לי לא עזר שום דבר.

בסופו של דבר סיימתי את החיידר בגיל שלוש עשרה אחרי שהעיפו אותי אין ספור פעמים על השתוללות, חוצפה וכדומה.

הלכתי ללמוד בישיבה קטנה אבל החיידר היה רק בבואה דבבואה למה שהיה בישיבה קטנה, לא יכולתי לסדר הלימוד של כל כך הרבה שעות ושם הייתי יוצא מהכלים לגמרי. אני בעצמי הייתי בורח מהישיבה.

לא היו צריכים להעיף אותי.

אבי הצדיק היה מנסה לדבר איתי בעדינות תמיד והייתי מבטיח לו שהנה אני משתנה אבל זה רק היה עוזר ליום יומיים.

הייתי ילד מופרע ברמות שאי אפשר לתאר. אבל לא עשיתי את זה בכוונה הייתה לי בעיה קשה של התנהגות שלא הצלחתי להתגבר עליה.

הכול היה טוב בחיי הפרטיים עד שבגיל חמש עשרה חרב עליי עולמי. יום אחד גילו אצל אבא שלי שכל כך אהבתי את המחלה הידועה, אמרו לי שאין לו עוד הרבה זמן לחיות והסיכוי שלו לשרוד זה רק עוד מספר חודשים עם טיפולים משמרים.

כמה שהייתי ילד מופרע אבל מאוד מאוד אהבתי את הוריי ובפרט את אבי, הייתי משתדל מאוד לכבד אותו בבית ולדבר אליו בכבוד.

למרות מה שעשיתי הוא תמיד היה אומר לי: 'יש לך נשמה מאוד גבוהה אתה צדיק גדול אני מאוד אוהב אותך'. כך תמיד הוא היה אומר לי גם במצבים הכי קשים שהייתי מתנהג.

אבי חלה במחלה והאיש שהכי אהבתי בעולם ושהאמין בי, אני רואה אותו הולך ודועך מול עיניי.

הייתי בוכה מבקש מהשם ומבטיח לו שאני אעשה הכול כדי שאבא שלי יהיה בריא אבל היה נראה שכבר נגזרה גזרה.

יום אחד הגעתי כדרכי לחדר בו שכב אבי הוא היה חיוור ובלי שערות בראשו ובזקנו.

הוא קרא לי ואמר לי להתקרב אליו צמוד כי קשה לו לדבר בקול וישר הוא אמר לי:

'יש לך נשמה מאוד גבוהה אתה צדיק גדול אני מאוד אוהב אותך', דמעות זלגו מעיניו. 'אני רוצה לבקש ממך דבר אחד אבל תבטיח לי שתעשה את זה תמיד'.

התחלתי גם אני להוריד דמעות, 'אבא אתה איתנו תמיד אתה לא הולך לשום מקום'.

כותב השורות, מרדכי רוט. 

חיבקתי אותו והוא המשיך ואמר: 'אתה יודע באמת שאני מאוד אוהב אותך אבל אני אתן לך הצעה לחיים שתעזור לך מאוד.

ליצר הרע יש שיטה טובה איך להפיל אנשים ברשת שלו, ומה הוא עושה? אם פתאום בא לאדם לעשות משהו קדוש, משהו טוב, משהו רוחני, מצווה, לעזור לאחרים, אז ישר היצר הרע אומר לו: מה קרה?

מי אתה שתקיים את המצווה הזו?! הרי אתמול חטאת כך וכך ואתה יודע מי אתה באמת שאתה שקרן ולא אמיתי ואתה גם יודע מה תעשה עוד שעתיים אתה הרי תמשיך לחטוא.

וכך היצר הרע מפיל אנשים. באותו הזמן צריך לעמוד חזק מול היצר הרע ולהגיד: 'נכון אני כזה וכזה אבל עכשיו חמש דקות אני עושה טוב מה רע בחמש דקות של קדושה של אור של טוב'!

אבל היצר נלחם בזה כי הוא יודע כמה שווה כל דקה של אור של קדושה של אמונה, בשמיים. והוא יודע שמה שבסוף יכול להוציא את האדם מאפלה לאורה אלו אותם חמש דקות ועוד חמש דקות שהם יביאו עוד אור ועוד אור כי אור מביא אור.

אז תזכור בני היקר' סיים אבי את השיחה, 'איפה שתהיה ומה שתעשה אם פתאום בא לך לעשות משהו מאיר וטוב תעשה את זה ישר אל תשמע לקול של השטן שאומר לך - תעזוב אני יודע מי אתה שקרן עלוב ולא אמיתי'.

חיבקתי את אבי הוא בירך אותי וחזרתי הביתה, הבטחתי לו שמחר אני אגיע לבקר אותו שוב.

אבל זה כבר לא קרה, למחרת הוא פשוט הלך לעולמו, אבי הצדיק שכל כך אהב אותי והאמין בי הלך לעלם שכולו טוב.

איך בכיתי שהוא נפטר גם מספר כדורי הרגעה שהביאו לי לא עזרו וממש הייתי בהיסטריה הרגשתי שזהו העולם נגמר.

משעה שאבא שלי נפטר נהפכתי לאדם אחר זה שבר אותי נפשית ובעיקר רוחנית.

התחלתי להידרדר ברוחניות עוד ועוד והגעתי למקומות שלא פשוט לצאת מהם. הורדתי את הכיפה, ציצית, הפסקתי לשמור שבת, לשמור על כשרות, כמעט כמו גוי גמור.

כך הידרדרתי יותר ויותר עמוק.

עד שהיום אולי אתה לא תרצה להמשיך לדבר איתי, החברה שלי היא גויה!

אבל זהו שמשהו אחד נשאר לי וזה קשור לאבי. אני לא יודע כמה אני היום מתנהג כמו יהודי אבל לפעמים פתאום מתעורר בי בנשמה שלי צורך לעשות משהו טוב, משהו מאיר, משהו רוחני.

ואני רוצה לעשות את זה אבל אז עולה לי במחשבה 'מי אתה שתעשה את זה?! אתה הרי גוי גמור מחלל שבת לא אוכל כשר אתה חושב שאלוקים צריך את הדבר הקטן שתעשה!

אבל אז אני נזכר במה שאבא שלי אמר לי יום לפני שהוא הלך לעולמו.

אל תשמע בקול הזה שאומר לך - עזוב! אלא אני מתגבר ואני עושה את הדבר הקטן - לפעמים זה פרק תהילים לפעמים זה רק להגיד שמע ישראל.

היום שראיתי אותך במלון מתפלל עלה בי בנשמה רצון עז גם כן להניח תפילין אבל הקול שבתוכי אמר לי עזוב יש פה גויה לידך מי אתה שתניח תפילין אל תשקר את עצמך. מלחמה עזה התחוללה בתוכי אבל שוב נזכרתי בדברי אבא שלי שלא לשמוע בקול הזה. והנה הנחתי".

דמעות זלגו מעיניו של אותו יהודי. אוי טאטע תרחם על ישראל אמרתי לעצמי בליבי. קמתי וחיבקתי אותו אמרתי לו אתה לא מבין כמה אני מקנא בך איזו זכות יש לך.

החלפתי איתו מספר טלפון וקבענו לשמור על קשר.

למה אני מספר את הסיפור כי אני רואה שאחת מהבעיות המרכזיות של אנשים זה שחור לבן - או להיות קדוש במאה אחוז או להפך חס וחלילה.

מה רע להיות קדוש וטוב חמש דקות ואז עוד חמש דקות. מה רע להיות אבא טוב חמש דקות מאשר בכלל לא. מה רע להיות בן זוג טוב לחמש דקות, מה רע בללמוד תורה חמש דקות, מה רע בלשמור את העיניים חמש דקות?!

וכבר כתב הרמב"ם בלשונו הטהור בהלכות תפילה: "אין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות". גם אם חטא האדם יחזור בתשובה ויטהר, ולא יחשוב בליבו שהכול כבר אבוד.

אלא מה השטן אומר לך את כל המחשבות שרוצות לחסל את האדם לגמרי. תזכרו אור מביא אור חושך מביא חושך. וגם אנחנו כיהודים מאמינים שכל דבר הכי קטן שאנחנו עושים זה נצח נצחים.

אותו יהודי שהכרתי אי שם באירופה בגלל שלא הספקתי להתפלל במניין היום הוא חזר למסלול של השם יתברך בעזרת הבורא. אבא תודה לך...

הלוואי שנזכה לעשות רק אור בעולם ויהיה אור לכולם לנצח.

פסח כשר ושמח מלא שמחה אמונה ואהבה לכל עם ישראל היקרים והקדושים.

לתגובות [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!