המערכה הסתיימה, העדשה מספרת • פרויקט

את 'פרשת עמנואל' לא הכרתי כשהיא באמת התחילה, אי-שם לפני שלוש שנים ואולי יותר. את ההיכרות הראשונה עשיתי בטבילת האש, אגב ניגוב הזיעה, בעצרת הבני-ברקית טבולת השמש.

בקטעי הפרשנות שיובאו להלן, לצד התמונות, איני מתיימר לקבוע מי צודק ומי אשם. אני בהחלט מתיימר להציג את תחושותיי וחויותיי משבוע וחצי גדוש ומלא.

יש מכם מי שאולי יחפש את תמונות ההמונים, וצילומי הרבנים. אני בחרתי דווקא את הצילומים בהם חשתי לאו דווקא את מרכז הפרשה, אלא גם ואולי בעיקר פינות צדדיות שלה.

יום המאסר • בני ברק • צילום: יעקב נחומי

בתוך כל ההמון הבני-ברקי המיוזע נישאו על כפיים 'אסירי עמנואל'. אלו בטח היו מופתעים מ-100 אלף יהודים שמוחאים להם כפיים. ומתוך כל ההמולה, החסיד הנישא על כתפיים במרכז הקהל הדחוס, הצליח - ולו לכמה שניות - לקחת לעצמו רגע פרטי. לחשוב ולהפנים, מה הוא בעצם עושה פה, מה המטרה ואולי גם מה המחיר.

ובעודי מסתובב בין הקהל, היה לי קשה להתכחש לתחושה חזקה שאפפה אותי, שאולי חלק מהקהל לא בדיוק מבין על מה העצרת, ו'סוג של' "נקלע לכאן בטעות". ראיתי זאת בפריים של הילדים היושבים על הגדר, כשרגל אחת מצד זה והשניה מצד השני, בדימוי של ישיבה משועממת על הגדר. חלילה לי לומר ש-100 אלף בני-ברקים נקלעו לעצרת בטעות. אבל אחטא לליבי אם אומר שחלקם לא.

לקראת סוף העצרת נקלעתי לסיטואציה בעלת נפיצות גבוהה, כשחבורת יס"מניקים פינתה לעצמה דרך חזרה לניידת, מחוסר מעש, לאחר שמצאו 100 אלף בני אדם עומדים בשקט מופתי. אז, בסופה של העצרת, כשכולם כבר היו מותשים, מילה או יד שלא במקום, וחבורת יס"מ שעוברת במרכז המון חרדי מיוזע, היתה הופכת לתגרה מסוכנת. בצילום הנצחתי "רגע לפני" שנשאר אותו הדבר גם "רגע אחרי".

יום המאסר • ירושלים • צילום: פלאש 90, בועז לב ארי

צילום מספר 1, הוא צילום מצויין של יצחק לב ארי. טובי הקומפוזיטורים שראו בעיניהם פריימים מזוויות שונות ומופלאות, ובעיקר כאלו שיכולות לספר סיפור שלם בצילום אחד, לא יכלו לצפות פריים שכזה. היד כפותה באזיקים, כשברקע משתקף מראה ירושלמי קלאסי. ליותר מזה צלם עיתונות אינו יכול לצפות.

כשעוברים לצילום הבא, של פלאש 90, כבר אי-אפשר להחליט איזה צילום מדבר יותר. גם כאן יש לנו מייצג חזק של אחד מילדי האסירים, האזוק בידו. במבט תוהה, אולי לא מבין, סקרן, עם היד על החלון. מנסה לבעוט החוצה. לצאת מכל הסאגה ולחזור עם אבא, לפינה הקטנה. הביתה. לעמנואל. לשקט.

וכמובן החסיד המפורסם, בצילום המפורסם. רק פרשת כמו עמנואל יכולה הייתה להביא לנו את האימא של הדימויים. היהודי הגלותי עם הסרט (דימוי לימים אפלים) האדום, בפוזיציית ניצחון. למרות שהוא רגע לפני כניסה לבית הסוהר. צילום שבא לומר: אנחנו שחורים ואנו גאים להיות כאלו! לא לחינם נבחר הצילום להופיע בכל שערי העיתונים ביום שאחרי העצרת.

יום המאסר • מגרש הרוסים • צילום: עזרא לנדאו

באותו יום בו כל החרדים לדבר ה' בארץ-ישראל התאחדו, היה מוזר לראות צילום מקסים של עזרא לנדאו ב'מגרש הרוסים'. איננו יודעים האם היה שם כעס, או אולי ויכוח, או לא זה ולא זה. אך הרושם הראשוני, חזק מכל מציאות. שני שוטרים בסוג של מריבה/ויכוח. כאילו אנחנו 100,000 (ויותר) יכולים להיות יחד, ללא מריבות, ואתם שניים לא מסוגלים?

אין עין שלא דמעה לנוכח הצילום המקסים של שתי ילדות, אשכנזייה וספרדייה - בוכות. לא. לא בוכות. מייבבות. הזווית המקסימה שנבחרה, שמכניסה אותנו עמוק-עמוק לתוך הסיטואציה. ובלי שהנושאים שמים לב. כאילו היינו זבוב על הקיר. וכל זה מבלי לדבר על ההקשר - לבן ושחור.

כשבמוחי מובנה התחזית השחורה של משטרת ישראל ביחס להתנהגות המפגינים ביום העצרת (שגרמה למשטרה להעלות את הכוננות הארצית לאחת מתחת לגבוהה ביותר) התבוננתי בצילום האחרון, ולרגע חשבתי שיש שם חילופי דברים קשים בין מפגינים לשוטר. ואז שמתי לב לבקבוק מים שנזרק באוויר. אח, כמה משעשע וגם מקל. לראות שוטר שלא מתעמת, שלא מכה, רק שולח באוויר בקבוק מים.

ערב שבת • מעשיהו • צילום: יעקב נחומי

הוא עמד כך במשך יותר משעה. עם החלה, שיותר גדולה ממנו, על ידיו. אשקר לעצמי אם אומר שלא הרגשתי בתוכי קצת גיחוך. משהו מעושה מדי. מבויים מדי. הייתי חייב להנציח תחושה זו.

ראש הקהל עמד. הילדים התכוננו. והשירה החלה. בידיים מונפות לאוויר הוא ניצח על המערכה.
צילום מהגב, כשהילדים בדיוק עם פה פתוח ומלא שירה, עצרה בתוכה רגע שהיה מרגש וגם קצת עצוב.

כאן כבר לא יכולתי. כבר נכתב במאמר שאנשי תקשורת בכירים שעמדו שם לא יכלו לדמעות ופנו הצידה להזיל דמעה בעצמם. גם אני הקטן. עמדתי. כיוונתי. צילמתי. ובכיתי.

האוהל של פרוש • צילום: יעקב נחומי

הדבר הכי הזוי שקרה באוהל של פרוש, או ליתר דיוק הכי הזויים, היה המון האדם. זה הראשון באמת ובתמים הקים אוהל מתוך הזדהות (וגם אולי מתוך כוונה לשמש כצל עבור עוברי דרכים שבאו להזדהות במקום), וגם מתוך כוונה אמיתית להשתמש בו כלשכה זמנית. מצד שני, 24 שעות ביממה עטו על האוהל המון האדם, וחסמו כמעט כל אפשרות לרגע אישי של ח"כ פרוש. וכמו שאמרו עוזריו לקהל: "היית רוצה שאבוא לבקר אותך בסלון ביתך עם משפחתי המורחבת?"

ח"כ אליעזר מוזס שפעל גם הוא למען אסירי עמנואל, הרבה להתבדח ולשעשע את ההמונים ב'אוהל מעשיהו'. צילום אחד מיני רבים בו נראה ח"כ מוזס משעשע ומצחיק גם את צעירי הצאן.

ח"כ משה גפני בישיבת הסיעה, נואם בהתלהבות יתירה, אל מול עשרות כלי תקשורת. יש שאמרו שהיה זה אחד הנאומים הטובים ביותר ואולי היחיד של ח"כ משה גפני. טוב, גם הח"כ בעצמו מצטרף לאמירה ומצביע.

מתחם מעשיהו • במשך השבוע • צילום: יעקב נחומי

זה התחיל מעניין ואפילו מרגש. מתחם מעשיהו, מוצ"ש ראשון של אסירי עמנואל בבית הסוהר. אלפי אנשים הגיעו למתחם להזדהות. וכך מצאתי את עצמי עומד על גג רעוע, מעל מכונית מתנדנדת, מצלם מעגל הזדהות.

בחורי ישיבה מצטופפים להקרנת הסרט המרגש מבית שרלייב - 'אסירי עמנואל'.

שבוע שלם הסתובבתי במתחם מעשיהו. לפעמים כמה פעמים ביום. לצערי הייתה הרגשה חזקה באוויר של שיעמום. הייתה הרגשה שהמתחם הופך מיום ליום למתחם בילוי. תחושה וצילום. יהודי עם ידיים שלובות מאחורי מתחם מעשיהו. אולי גם לו נהיה כבר משעמם.

ביקור משפחות האסירים • מעשיהו • צילום: יעקב נחומי

באחד הימים איפשר שב"ס ביקור של בני משפחות האסירים. הם הגיעו על נשיהם וטפיהם ועגלותיהם. ילד אחד לכד את ליבי. נראה היה קצת מנותק. קצת לא מבין מה קורה פה. מהיכן נפל עליו יום החופש הזה.

אימא אחת מאיצה בי לצלם את התינוק שלה עם השלט באנגלית: "מעולם לא חשבנו שנהיה גאים בכך שיש לנו אח בכלא". נכון, זה מעושה, נכון זה מבויים. אבל כן, זה מאוד חמוד. כי התינוק מקבל את השלט רב המשמעות והעניין, ומיד בודק מהיכן ללעוס אותו. האם לזה יש אמירה?

ובתוך קבוצת ההורים בלט איש אחד. קיבצוניק, אביו של אחד האסירים. גם הוא בא לבקר את בנו. האם הוא גם הסכים עם דרכו? את זה כנראה לעולם לא נדע. פניו החתומות לא הסגירו ולו מחשבה אחת.

יום השחרור • בג"ץ • צילום: אלי סגל ומאיר אלפסי

צילום מצויין, של מאיר אלפסי. השוטר בקדמת הפריים עומד במבט זועף, כשברקע יואב ללום. האם הוא כועס על ללום? או על החרדים שמפריעים לו לסדר הציבורי במתחם בג"ץ, אך הצלם הוציא אותם מהפריים. יש כאן חיבור לא אמין, אך משעשע ביותר.

אלי סגל עם חסיד קופץ טפח מעל הקרקע. אותו חסיד מפורסם מהצילום של פלאש 90 למעלה. קצת מרגעי השמחה היו מעושים. כאן יש לנו רגע של אדם ששמחה אמיתית ממלאת את ליבו. שמחה אמיתית שעוברת את מסך המצלמה והמחשב היישר אל הלב.

הצלם בחר להכניס בקדמת הפריים את חיילי יחידת נחשון. אחד מחייך והשני לא כל כך מבין מה קורה. והעיקר החשוב - האסירים יושבים נינוחים רגע לפני הקראת פסק הדין, כאילו לא משנה מה יהיה גזר דינם, החיוך תמיד ישאר.

יום השחרור • מעשיהו • צילום: יעקב נחומי

זהו. פרשת עמנואל מסתיימת. ולמרות 'קייטנת הכלא' האסירים מתרגשים לפגוש את יקיריהם שהשאירו מאחור.

האסיר המשוחרר אלמליח מתקשה בסחיבת כל מטלטליו אל מחוץ לכלא. רגע משעשע שמזכיר את הילדים נסחבים עם ערימת המזוודות חזרה מקייטנת הקיץ.

והם בהחלט לא שכחו לרוקן את כל מאגר המזון שהכינו לעצמם, שהיה עמוס כל טוב למשך שבועיים. אחד מילדי האסירים עם השלל.

יום השחרור • בני ברק • צילום: יעקב נחומי

אני בטוח שכולכם ציפיתם לצילומי קהל גדולים ומפוארים מיום השחרור בבני-ברק. אכן, היו אלפים. אבל מי שבעיקר בלטו היו הילדים. הם התרוצצו ברחובות, שאלו אלפי שאלות. אלו הם ילדי בני-ברק.

צילום ראשון. צילום לא מכוון. כשהפלאש לא האיר את פניו של הגרמ"י לפקוביץ בגלל 'מטריית שמש' שהסתירה את אלומת הפלש. כך קיבלנו את החלקים המוארים רק באמצעות השמש. ידיו של הרב עם דף הנאום והילד הבני-ברקי. סיפור משעשע ואולי הזוי על ילדים בני-ברקים שנמצאים בכל מקום. עדיף שיהיה דחוס.

גם בצילום השני אנחנו רואים ילד בקדמת הפריים כשהוא כמעט ונמחץ מכובד ההמון. וכן הלאה, ודו"ק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!