כשליצמן תבע את עלבון 'האזרח מרחוב סלנט'

הם הגיחו מפתח חדריהם שבבניין הכנסת, עושים דרכם אל הקומה השנייה, אל לשכת ראש הממשלה. כמה דקות לפני השעה 13:30, השעה שנקבעה לפגישה, הגיח גם ראש הממשלה, מאחד מחדרי המשכן, והחל לעשות דרכו לעבר לשכתו, מוכן ומזומן לקבל את פני סיעת 'יהדות התורה' שביקשה שיחה בכמה זוגות עיניים.

בעוד המאבטחים דואגים לפנות כל עיתונאי (או סתם אזרח), מפלסים דרך פנויה לראש הממשלה, עשו חברי הכנסת 'שלנו' את דרכם, מלווים, כל אחד מהם, בעדת עיתונאים, שניסתה לפענח את פשר הפגישה הצפויה.

מה כבר יכול ראש ממשלה לומר או לעשות כאשר על כף המאזניים מונח כבודו של בית המשפט העליון?

רק ח"כ אחד, ליתר דיוק סגן שר אחד, איחר. אז זהו, שכדי להגיע מלשכתו אל לשכת ראש הממשלה לא די במעבר מקומה לקומה. גם לא מבניין לבניין. צריך לצאת מהאוהל הרותח שליד חומות 'מעשיהו', להיכנס אל הרכב הממשלתי, להמתין שהמזגן יתחיל להשפיע, ולהתחיל להיתקע בפקקי הצהרים בדרך העולה ירושלימה.

היה זה סגן שר החינוך, מאיר פרוש, שלשכתו, להזכירכם, ממוקמת בימים אלו הרחק מעיר הבירה. לא בחדר ממוזג, ובלי שומרי בטחון מסביב. רק הוא, והחולות שבמגרש החניה. עם קצת עוזרים, הרבה מתנדבים, ועוד סתם ככה אנשים שבאים להזדהות.

פרוש, צל"ש על האיחור. "שלא באשמתו", וגם "מאוד מוצדק" – יכולנו לכתוב לו ב'פתק'.

נמצאים במשט, משט היהדות החרדית

רגע לפני שהוא נכנס פנימה הצלחנו לתפוס איתו שיחה. אתם יודעים. ח"כ אורי מקלב עשוי מהחומר (הטוב) של בני האדם, שגם כשהם מאוד ממהרים, הם אינם מסוגלים לומר לך את ה"לא" או את ה"אין לי זמן בשבילך".

• ח"כ מקלב, מה אתם יכולים לצפות מראש הממשלה, שידבר נגד בג"צ?!

"הנתינים שלו יושבים בכלא. אנחנו מדברים על מדינה יהודית. אם זה היה קורה בברית המועצות, הוא היה יוצא בקול זעקה. ואתה יודע מה? בברית המועצות של היום, לא היו מושלכים יהודים לכלא על רקע של חינוך ילדים. אני אפילו לא בטוח שבמדינות ערב מישהו היה עושה את זה. אנשים כמו טובול, נעימי, אלמליח - יוצאי עדות המזרח, כל אלו יושבים בכלא. זה נורא".

• ונניח שראש הממשלה מסכים אתכם וחושב שבג"צ טעה. אתה מצפה ממנו לומר את זה בקולו שלו?!

"כן. אני סבור שהוא צריך לומר את זה. צריך להבין שהציבור הכללי, זה שלא קורא 'המבשר', 'המודיע' ו'יתד נאמן', רחוק מאתנו באווירה השוררת אצלו, ומבחינתו בג"צ יכול לעשות מה שעולה בדעתו. מבחינתנו, זוהי שעת חרום ליהדות החרדית, לפחות סנונית של שעת חרום. אני פונה לראש הממשלה לומר משהו. לעשות משהו. עכשיו אנחנו נמצאים במשט, משט היהדות החרדית. החיילים שלו לא רצו להרוג, אבל העולם תקף אותם. גם אצלנו לא הייתה גזענות, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע אותנו. שילחם על הצדק שלנו כמו שהוא נלחם על הצדק של חיילי השייטת!".

הבשורה של ליצמן

שדרה שלמה של עיתונאים המתינה לחברי הכנסת החרדיים, בדרכם החוצה מהפגישה.

• האם אתם עומדים לפרוש מהקואליציה? – שבו ושאלו, בזה אחר זה, ערוץ אחר ערוץ, עיתונאי אחר עיתונאי.

"אנחנו לא נגד הממשלה, אנחנו נגד בית המשפט. בינתיים אנחנו עדיין חלק מהקואליציה", השיב מוזס.

"אם ראש הממשלה לא יכול לעזור לנו בעניין, אפשר לסגור את בניין הכנסת ולעבור לבניין ממול, אל בית המשפט", התחכם פרוש.

• נמצא פתרון?

"אם היה נמצא פתרון, הייתי יוצא מחויך", השיב פרוש.

ורק ליצמן התחמק.

• מה שלומך, הרב ליצמן? - שאל אותו אחד מהשדרנים.

"ברוך ה', שפעת אין לי".

• יש בשורה? אתה הרי איש בשורות.

"כן, הבשורה היא שבראשון לשביעי יתחילו טיפולי השיניים חינם לילדים".

צחוק מתגלגל, ועוד רגע קט וליצמן כבר לא בשטח.

"אבל חכו, אם האימהות הולכות לכלא, עומדת להיות כאן במדינה אם האימהות של ההפגנות", הבהיר מוזס.

אבל לעיתונאים כל זה לא הספיק. הם רצו לשמוע מה בדיוק היה שם, בפנים, בתוך החדר. "הייתה ישיבה ברוח טובה", היה כל המידע שמוזס יכול היה לשחרר. "חשבתי שנתניהו עסוק במשטים, באובמה, ושהוא לא מתמצא. התפלאתי לראות שהוא מכיר כל פרט בנושא עמנואל".

אתה יודע מה זה 'בוש'? - שאל אותו כתב ערוץ 1 בערבית, אלי ניסן, אחד מוותיקי הכתבים בכנסת. "זה ריק. זה כלום. זה אומר, שלא יצא לכם כלום מהפגישה הזו".

את האמת? - הכתב הזה אמר, את מה שכולם חשבו בלב.

המוצ"ש של ח"כ יצחק ועקנין

בימים אלו, כאשר כולם מדברים על הגזענות, אנחנו שמחים שלפחות הטור הזה אינו נגוע בה. במהלך השבועות בהם הוא רץ כאן, באתר 'בחדרי חרדים' (עם הפסקה בת מספר חודשים, בהוראת רבנים - בהוראתם עזבנו, בהוראתם שבנו), העלינו על נס חברי כנסת חרדים חסידים וליטאים, אשכנזים וליטאים, ועל כך גאוותנו. חסרונות ומעלות, יש בכל מקום.

כולנו מכירים את חברי הכנסת החרדים, את חלקם יותר ואת חלקם פחות. אלא מה? שאנו מכירים את הצד החזותי שלהם, את נאומיהם, את האג'נדה הפוליטית שלהם, מי עומד מאחוריהם ובעיקר: מי לא עומד מאחוריהם. לא תמיד מכירים את הצד האנושי שלהם.

את ח"כ יצחק ועקנין יצא לי לראיין, לראשונה, בפרשה בלתי נחשבת, פרשת החרק שנמצא בצלחתו, אי-שם בין הררי האורז הלבן. שוחחתי איתו, בשעתו, התרשמתי, ורשמתי. אחר-כך הוחלפו מנהלי המזנון, המקקים, כך נקווה, יצאו לפנסיה, ובא לציון אוכל טוב.

השבוע יצא לי לתפוס איתו שיחה, אי-שם ליד אחד משולחנות המזנון. הפעם, החלטתי לעצמי, אני לא מדבר איתו על פרשת עמנואל. כמה אפשר לטחון את הטחון? שוחחנו על מושב יערה המרוחק והצפוני, בו הוא מתגורר, על פעילות החסד הענפה שלו שהחלה בצפון, אך התפשטה לכל חלקי הארץ, ועל עוד אי אלו עניינים פוליטיים.

ואז זה הגיע. נושא עמנואל. כאילו אי-אפשר 'לפתוח שולחן', בימים אלו, מבלי להעלות אותו לדיון. אלא שכאשר מדובר בח"כ שהוא גם ת"ח, גם ההתייחסות לפרשה הייתה בהתאם. לידיעת כל מי שלא שמע על כך, מדובר בח"כ המקפיד לפתוח כל ישיבת סיעה של ש"ס בדבר תורה, וביהודי שהשיב רבים בתשובה שלמה, בזכות פעולותיו ובזכות שיעורי התורה הרבים שלו.

"יש לי הכרת הטוב לחסידות סלונים", הפתיע אותי ועקנין. אני מכיר אישית את האדמו"ר שליט"א, ושולט בעל-פה בספרי אביו, ספרי ה'נתיבות שלום'. את האהבת ישראל שיש לאדמו"ר מסלונים אין להרבה מאוד אנשים. אני חייב לומר כי אני תמיד אומר דברי תורה מהספרים של אביו. גם השבוע עשיתי זאת. בדרך כלל בכל מוצאי-שבת אני מארגן סעודה רביעית בה משתתפים רבים מתושבי המושב. אני מספר סיפורים, סיפורי הבעש"ט, סיפורי צדיקים, משלב דברי תורה, וגם...מנגן שירים בגיטרה. תחביב אישי, לא למדתי מעולם באופן ממוסד.

"השבוע הגיעו למושב יערה שבע משפחות של חסידי גור, שהתארחו בצימרים שבמושב. גם הם הגיעו לסעודה הרביעית. וכמו תמיד, גם הפעם הבאתי סיפור מהאדמו"ר מסלונים זצ"ל. דברתי גם על האהבת ישראל שיש לחסידות סלונים. כולם הקשיבו, חילונים לצד חרדים, לצד חסידי גור. זה היה מעניין, במיוחד על רקע האקטואליה"...

מילה של איש ש"ס.

האזרח ההוא, מרחוב סלנט

40 ח"כים חתמו על הבקשה לקיים דיון בנושא החשוב: 'קריסה במעמדה של ישראל בעולם'.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו ישב בכיסאו, מעלעל בניירות אשר לפניו, כמנהגו מימים ימימה, תוך שהוא מאזין לנואמים. בשלב מסוים לא יכול היה עוד להתאפק. "אני לא מבין. ח"כים חותמים, מזמנים דיון, אני מגיע, והם נעלמים", קרא. ואכן, האולם היה כמעט ריק מאדם.

אבל לסגן שר הבריאות לא הפריעה הנוכחות המועטה, כדי לשאת נאום לוהט, אולי אחד הנאומים היותר טובים שלו. מהו הסימן שלי לכך שהיה זה נאום מבריק? כמות ההפרעות. והכעס והזעם של הח"כים משמאל.
וכך זה התחיל. "קריסה במעמדה של ישראל בעולם?! ואני רוצה לדבר על קריסה של מעמדה של ישראל בארץ!

"רבותי, יש ישוב, שקוראים לו עמנואל. והוא נמצא מעבר לקו הירוק. ויש שם קהילה מכובדת מאוד של חסידי סלונים, שהאדמו"ר שלהם דואג מאד לחינוך ילדיהם על טהרת הקודש.

"איך קרא השופט לוי לאדמו"ר? 'האזרח ההוא, מרחוב סלנט'. אתם מבינים, רבותי??? 'ההוא' מנהיג של אלפי חסידים, וככה לכנות אותו? גם אני חושב מה שאני חושב על השופט, אבל לא אקרא לו 'האזרח ההוא', אלא 'השופט'.

"ומה עוד הוא אמר? שחלחלה אחזה בו על שהחסידים שמעו לרב ולא לבית המשפט. אתם מבינים את זה?".

וכאן החל ליצמן להתפתל בהסבר ארוך ומפורט על מספר התלמידות האשכנזיות לעומת מספרן של הספרדיות, על כך ש-6 מתוך 9 הנשים שעומדות להיכנס לכלא הן בנות לעדות המזרח, על פגישתה של הסיעה עם ראש הממשלה, על כך שהם דורשים ממנו לסייע, על אשתו שלמדה בבית הספר החרדי יחד עם בנות ספרדיות, ועל כך שבחינוך העצמאי יש יותר בנות ספרדיות מבכל רשת אל המעין של ש"ס. אבל לא נלאה את הקוראים בפרטים, שחשובים מאוד כדי להעשיר את הידע של הח"כים החילוניים, אך ידועים לכל ילד חרדי מגיל 3 ומעלה.

בשלב מסוים הוא הגיע אל הפצצה. "אתם יודעים כמה ביקורת הייתה לי על השופט אהרן ברק בשעתו? אבל אומר לכם משפט, שקשה לי להוציא אותו, ובכל זאת אומר אותו. אם אהרן ברק היה יושב היום בבית המשפט העליון, הסיפור לא היה מגיע לאן שהגיע!"

שקט השתרר באולם המליאה.

ורק משפטי הסיום, בהם הקריא באומץ לב את מכתבו של האדמו"ר מסלונים אל חסידיו, הצליחו להוציא את האוויר מראותיהם של חברי הכנסת.

"עם ה' חזקו ונתחזקה...אילו הייתי חושב, ששופטי בית המשפט מאמינים במה שהם אומרים, שבית הספר בעמנואל יסודו באפליה גזענית, נראה לי שהייתי נוהג אחרת. אך מאחר שאין לי כל שמץ של ספק שהם יודעים את האמת, שכל דבריהם בשקר יסודם. אן כן, אין זה אלא מאבק בין אמונה לכפירה, בין כח הקדושה לכח הטומאה של הסטרא אחרא – מאבק שתמיד ידענו שיפרוץ באחרית הימים. ובמאבק על קידוש ה' – גם אם יעמידו אותנו מול כיתת יורים – לא נוותר ולא נתפשר כמלוא נימא! ה' הוא מלכנו ולו הננו עבדים עד נשימתנו האחרונה. ולכל אמוני ישראל אני קורא: אנא הצטרפו אלינו במאבק הנשגב הזה, המאבק שדורות חיכו וייחלו אליו 'ממתי יבוא לידי ואקיימנה'".

ובעוד אנו, העיתונאים החרדים, חשנו בצמרמורת של התרגשות מעוצמת המילים, באולם פנימה נשמעו שאגות כעס של ממש, מתובלות בדברי כפירה, שלא נחזור עליהם.

לעיתים, כשהמצפון שואג, הפה זועק.

"היה זה 'נאום חייו' של ליצמן", אמר לי אחד מהעיתונאים החילוניים, שישבו ביציע. מן הסתם, הוא גם צדק.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!