'טיש הניצחון' • סיקור מחשמל, תיעוד נרגש

חשמל באוויר, זו ההגדרה שנולדה במוחם של רבים מבין אלו שהצטופפו הלילה בהיכל הטישים של מרכז חסידות סלונים בירושלים, שהפכה בחודשים האחרונים – שלא בטובתה – למפורסמת, מתוקשרת, ומושכת שימת לב. בבת אחת היא התנערה מאלמוניותה היחסית, ומהעובדה כי האדמו"ר, מנהיגם של האלפים, מרחיק את החסידות מאור הזרקורים של העשייה הפומבית.

אלפים רבים של חוגגים, מסלונים ומחוצה לה, נהרו לקראת השעה תשע, אל מרכז החסידות. היכל הטישים שבו התקיים מעמד קבלת הפנים לאסירי עמנואל, היה הומה אדם. שעה ארוכה לפני תחילת 'טיש הניצחון', כבר לא ניתן היה לתחוב בו סיכה. אנשים נתלו על קצות הטורבינות, על זנבות של כסאות ועל שברי ארגזי חלב שנסחבו מאי שם.

עשרות שטריימל'ך שעשו בשבועיים האחרונים שימוש נרחב, הפציעו במקום, רגעים לפני תחילת טיש הניצחון. אוטובוס של חברת 'עילית' הביתרית שהוביל את האסירים החל מהשעה שש בבוקר אל הדיון הגורלי בבית המשפט, עבור דרך הנסיעה לטבילה במקווה לאחר היוודע בשורת השחרור, ועד לטיש המסכם בערב – פרק את האסירים, שנראו עייפים, מרוטים, טרוטי עיניים – אך מאושרים ומרוצים. דומה היה כי אין אנשים מאושרים מהם עלי אדמות.

התמיכה הציבורית הרחבה לה זכו, והאהדה העצומה בציבור החרדי שהפך אותם לגיבורים, ניכרו היטב על פניהם, עד כי לרגעים אחדים התגנבה התחושה בקרב רבים – אולי הם לא היו מתנגדים לעוד שבוע או שבועיים 'בפנים'.

"פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה", פצחה התזמורת בשירתה, בתגובה לכניסת הגיבורים. האטמוספרה החלה לטפס אל על, התחושה בהיכל הטישים הלכה והתרוממה.

אלא שהשיא הבא נשבר כאשר הרב'ה נכנס. האדמו"ר מסלונים, שהוביל את המערכה העקובה ורצופת עוגמות הנפש עד לניצחון המזהיר, כאשר לעיתים, בשלבים שונים, הוא ניצב כמעט לבד, בדד במערכה, מול שיניים טורפות – הוא המנצח הגדול של הערב המאושר הזה, ואת זה ניתן היה לחוש בכניסתו אל האולם. השירה שבקעה מאלפים רבים של גרונות, הוכיחו יותר מכל את ההערצה חסרת הגבולות שהחסידים רוחשים כלפי רבם.

שמונה דקות לקח לו לאדמו"ר להיכנס ולהתמקם במקומו. הצפיפות הרבה, ההמון החוגג, והעובדה כי לא ניתן לתחוב עוד סיכה, הקשו למשמשיו של האדמו"ר לפלס נתיב עד למקום מושבו.

הצפיפות היתה איומה, החום וההבל – מחניקים. מערכות מיזוג האוויר פעלו במלוא העוצמה – כמעט ללא הצלחה. גם במושגים של חסידות גדולה למדי כשל סלונים, תפוסה כה רבה אינה מוכרת. מקרוב ומרחוק, מבפנים ומבחוץ – כולם באו לשמוח בשמחתה של החסידות שהלכה אל אחת הקשה שבמלחמות – והביאה עטרת ניצחון.

אם בתוך אולם הטישים התגודדו אלפים, הרי שבחוץ, בחצר הישיבה, התגודדו פי כמה מכך. מערכת של שידור ישיר במעגל סגור נשכרה בדיוק לשם כך, ומסכי ענק העבירו החוצה את המראות והקולות, שמאוחר יותר העידו בסלונים כי מעולם לא היה להם תקדים, וככל הנראה לעולם לא יחזרו על עצמם.

לאחר מספר שירי דבקות סלונימאיים כאשר הרב'ה יושב בראש, עברה הרינה בין החסידים: הרב'ה הולך לדבר. הס הושלך, הכל שמו אוזניהם כאפרכסת.

בדקות הבאות התברר כי האדמו"ר החליט לפתוח את כל הקלפים. בעברית צחה, דבר נדיר לכשעצמו, ובטון רגוע אך מתחטא, החל האדמו"ר לגולל את כל התלאה אשר מצאה את החסידות החל מאותו היום שבו החליט פלוני חסר האחריות והעכבות להכניס את החסידות ואת היהדות החרדית למערבולת ממנה יצאה היום אך בקושי.

האדמו"ר דיבר לאט, מילה במילה, בטון נרגש, אך מאופק. לעיתים הוא נשמע כמתחנן, לעיתים כמתרעם. אך לאורך השיחה כולה, הוא לא הרים את קולו ולו לרגע קט.

"הדביקו עלינו האשמה, שאנו גזענים", אמר הרבי. "גם עליי אישית אמרו כך. אבל מי שמצווה על מצוות ואהבת לרעך כמוך, לא שייך שהוא יהיה גזעני.

"בכל המוסדות שלנו, בכל מקום, לומדות גם בנות ספרדיות. קנה המידה היחיד הוא שיהיו מתאימים לתורת הבעל-שם-טוב. הצהרנו לא אחת, שכל בת שתסכים לקבל את התקנון, תתקבל ללימודים".

ניכר היה כי הדברים נאמרים ממעמקי ליבו הטהור. לראשונה מאז פרצה הפרשה, הוא נתן לעצמו דרור, והרשה לעצמו לדבר בפומבי על הפרשה ונגררותיה, על תחושותיו ועל מסקנותיו.

את החיצים הפנה האדמו"ר אל עבר בית המשפט העליון. "האשימו אותנו בביזיון בית הדין", הוא אמר. "אבל למעשה הם (השופטים) אלה שביזו את בית הדין, בצורה שאדם לא ביזה אותו מעולם. כאשר מישהו מתנהג בצורה אכזרית, זה הביזיון הכי גדול שהוא יכול לעשות לעצמו.

"העמידו אותנו בגזר דין שהוא בגדר חציית כל הקווים האדומים, לא שמענו עד היום כזו דורסנות", אמר האדמו"ר. "ההתנהלות שלהם הייתה לא מובנת גם להרבה חילונים.

"עד שהופיעה הישועה, שלא כדרך הטבע. התרחשו כאן ניסים", אמר האדמו"ר, וסיפר את הנס שנעשה לנקדימון בן גוריון, תוך שהוא משווה בין המקרים.

כאן עבר האדמו"ר להסביר, לראשונה, מדוע מדובר בניצחון מוחלט של האור על החושך, ולא בפשרה שבה אין מנצחים. "רצו שנשתלב בכיתה הכללית לכמה ימים - ולא השתלבנו אפילו לכמה שעות. עשינו ימי עיון, שבה משתתפות כלל התלמידות בעמנואל, כולל אלו של רשת החינוך של ש"ס, ואף תלמידות חב"ד.

"לא חזרנו ללימודים", הוסיף האדמו"ר, ועבר לדבר על מפגן הכח האדיר מול בג"ץ, שהתרחש ביום כניסתם האסירים למאסר. "זו חוויה רוחנית שלא חוזרת", הוא אמר.

כאשר סיים האדמו"ר את דבריו המפתיעים, החלה השירה לבקוע מפיהם של אלפי החסידים. 'ארומימך ה' כי דילתני', החלו כולם לשיר בליווי התזמורת, את השיר שהפך להמנון המאבק. לאחר מכן התלהטו הרוחות כאשר כולם החלו לשיר את 'דרכיה דרכי נועם'. מעטים מבין אלו שאינם חסידי סלונים, הבינו כי הקשר בין המילים להתלהבות, נעוץ בשם בו נוקב האדמו"ר את ספריו: 'דרכי נועם'.

אבל את הפתעת הערב סיפק הגאון רבי יהודה עדס, ראש ישיבת קול יעקב. הוא עלה אל הבמה, התיישב ליד האדמו"ר, והתבקש על ידו לשאת דברים. איש לא שיער אלו דברים הוא עומד לומר.

"שישים שנים מטפחת המדינה את האליל שנקרא בג"ץ", אמר הרב עדס, שזקנו ההדור יורד על פי מידותיו. "אשמנו בג"צנו", הוא לעג, לקול צחוקם המשוחרר של ההמונים, שלראשונה מזה שבועות ארוכים, הרשו לעצמם לצחוק.

"מאות אלפי יהודים אמרו בשבוע שעבר: בג"ץ, אתה אפס! זה היה קידוש שם שמים, וכפירה בעבודה הזרה של הבג"ץ, האומר שהוא מעל התורה. הרב אלישיב אמר שזוהי מצוות עשה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'", הבהיר ראש הישיבה.

"רק שאלה אחת נותרה לי", אמר הגר"י עדס. "מדוע זכה השופט השוטה הזה שזכות זו תתגלגל על ידו? התשובה היא, שזה מאותה הסיבה שהמן זכה שבזכותו יהיה לנו את חג הפורים", הדהים ראש הישיבה האמיץ את קהל הנוכחים.

בסיום דבריו, הוא פצח בשירת 'אשרנו מה טוב חלקנו'. הוא קם על רגליו וביקש מהאדמו"ר לעמוד אף הוא. יחד הם רקדו דקות ארוכות כששתי ידיהם שלובות זו בזו. החשמל שעמד אז באוויר לא ניתן לתיאור במילים.

בהמשך נשא ראש ישיבת שפת אמת, הגאון רבי שאול אלתר, דברים קצרים ותמציתיים, ושיבח את חסידות סלונים, שמאז ומעולם עמדה על משמר החינוך הטהור. "אני מרגיש כאן סלונימע'ר", אמר הגר"ש בבדיחות הדעת.

שעה ארוכה לאחר סיום הטיש, עוד נמשכו השירה והריקודים. האסירים נישאו על כפיים, ותחושת ההיסטוריה המשיכה ללוות את המעמד, שהסתיים רק בשעה מאוחרת. מדי פעם נראה האדמו"ר, כשהוא צופה בשמחה האדירה מחלון ביתו, ומעודד אותה במבטו, שהיה הפעם, אולי לראשונה מזה חודשים רבים, מבט מחויך, אצילי ושבע רצון.

מבט של מצביא שניצח במערכה.

אמת מה נהדר היה מראה כהן, בצאת חסידיו בשלום מן הכלא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!