הכלל האמיתי: ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר

סיפור לשבת:

כשהייתי בילדותי, מספרת חדי חזן: אבי ז"ל אהב לטייל איתי בסביבה פסטורלית של העיר בה התגוררנו.

טיילנו ברגל, כי בזמנים ההם רק למעטים היה רכב. פעם, באחד מעיקולי הדרך המרוצפת באבנים, אבא סימן לי להקשיב לרעש שנשמע ושאל אותי: "חוץ מציוץ הציפורים האם את שומעת עוד משהו?"

"כן" עניתי "אני חושבת שעגלה מתקרבת אלינו" "נכון" אמר אבא ”עגלה ריקה מתקרבת".

ממשיכה חדי ואומרת: שאלתי אותו, "אבא, עדיין לא רואים את העגלה, איך אתה יכול לדעת שהיא ריקה? "ודאי שאפשר לפי עוצמת הרעש" ענה לי אבא ."כי ככל שהעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר”.

נקודה למחשבה:

היום אחרי הרבה שנים, כאדם בוגר יותר שאני רואה מישהו:

• שמדבר יותר מידי
• שמנסה להשתלט על השיחה
• שלא נותן לאחרים לסיים משפט
• שלא מקשיב
• שלא מפסיק להתפעל בהצלחותיו

אני שומעת את קולו של אבי "ככל שעגלה ריקה יותר היא מרעישה יותר"

"יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ" (משלי כ"ז, ב')

זו עֲנָוָה, שפירושה לא להתפאר, או לשבח את היכולת והכישרונות שלך, אלא לתת לאחרים לגלות אותם. עֲנָוָה היא תכונה ואפילו דרך חיים שבה אנו מאמינים שכולנו שווים ואין מי שחשוב יותר מאחר.

פרשת השבוע פרשת ויקרא

מילות הפתיחה של חומש ויקרא הן: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". ה' קודם כל קרא אל משה בשמו, ורק אחר דיבר אליו ואומר לו מה לעשות. השלב הראשוני הוא להיות נעים כלפי הזולת, לפני שבכלל עוסקים בסיבה. וכמה חשוב לקרוא לאדם בשמו ולתת לו תחושה שהוא קיים, משמעותי ושאנו רואים אותו.

והאות א' במילה ויקרא היא קטנה יותר משאר האותיות. משה לא רצה להבליט את עצמו, הוא לא נכנס לאוהל מועד בביטחון עצמי, הוא מחכה שיקראו לו. כמה ענוווה, הגינות, נימוס ומוסר יש במשה רבנו.

ואהבת לרעך כמוך

אנחנו לא יכולים לצפות מאחרים שיעריכו אותנו יותר משאנחנו מעריכים את עצמנו. הרי זו כל התורה על רגל אחת. אם אנחנו לא אוהבים ומעריכים את עצמנו, אנחנו לא מאפשרים לאחרים לאהוב ולהעריך אותנו.

ומי שמעריך את עצמו, מקבל ומודע לכישורים, אך לא שם את עצמו במרכז ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את שליחותו ואת המעשים הראויים והרצויים למען משהו גדול יותר פועל בצניעות. וההצלחה בחיים נמצאת בענווה.

"עושה האמת מפני שהוא אמת – וסוף הטובה לבוא", אומר הרמב"ם

הקפידו להיות נאמנים לעצמכם ולעשות מעשים מתוך האמת הפנימית וההבנה שלכם, מבלי להיות מושפעים מהסביבה, משיקולים כספיים, או מפחד.

רק כאשר יש לנו אמונה שיש לנו מטרה , שליחות ותכלית בעולם הזה, שאנחנו חיים למען משהו גדול אפילו מעצמנו, שאנחנו חלק מזה וכל מי שחי פה שותף באופן שווה, אז למעשה כל רגע בחיים יש לנו בחירה לקדם את 'המפעל' הזה למקום טוב יותר.

וגם אם לפעמים, זה כביכול "בא על חשבוננו", אז אמות המוסר הופכות להיות בלתי מעורערות.

כי הן לא תלויות בשינוי כזה או אחר. והמעשים שלנו 'נמדדים על סרגל' שלא זז לפי מצב רוח או רצונות שמשתנים.

וכשזה קורה אז מובטח לנו, שמה שלא יהיה, אנחנו נשאר תמיד אנשים ישרים, צנועים ונאמנים למצפוננו האמיתי.

ונקודה למחשבה:

אם יש בכם ענווה ואתם מחשיבים את עצמכם כשווים בין שווים אז מדוע לעיתים:

אנו כועסים ומאשימים אחרים שלא חושבים כמונו, או שלא הבינו מה שלנו מאוד ברור?

מדוע אנו מנסים לשנות אחרים?

מדוע אנו מנסים לכפות את הדעה שלנו, לצפות, להתווכח ולשכנע אחרים שיחשבו כמונו, אם בהנחת יסוד שלנו אנו מקבלים כל אחד באשר הוא ללא שיפוטיות?

נקו וסילחו על מה שמיותר, כי כשהערכים האישיים שלנו יהיו חזקים ויציבים, הערכים הגשמיים שלנו יתיישרו איתם ויסתדרו!

שבת שלום

חֶדִי חזן, מלווה ויועצת לתהליכי סליחה לשחרור כעסים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!