תעלומה: ה'שיחה נאה' של אדמונד • התמליל

האם משמים הערו רוח טהרה על שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שסומן על ידי העיתונות החרדית כגדול אויבי החינוך החרדי בימים אלו, לנוכח עמידתו לצידו של יואב ללום והעותרים נגד החינוך החרדי?

או שמא - וזה כבר מדאיג - שיחתו הנאה והמפתיעה על השופט הדתי והמזרחי בבית המשפט העליון בשבחם של לומדי התורה ובחשיבות תמיכתה של המדינה בהם – אינה אלא גלולת המתקה לקראת הדיון הסופי והמכריע האמור להתקיים מחר (ג') בבוקר, בנושא בית הספר בעמנואל.

מחר, בשעה 9:30, תושבת עמנואל. ההורים והנהלת בית הספר יתייצבו בבג"ץ, בכדי לשמוע את גזר הדין בעניינים. ההערכות נעות בסקאלה רחבה של ניחושים, שהחמורה שבהן, המבהילה בריאליות שבה – מדברת על השלכת ההורים החסידיים אל מאחורי סורג ובריח, עקב אי רצונם לשלוח את בנותיהם לבית הספר.

ברחוב החרדי מתקשים היום לפענח את מניעיו של השופט לוי. מי שסומן על ידי רבים כעוכר הציבור החרדי ומבאיש-ריחו, פצח היום בשיר הלל חם ונלהב בשבחם של מי שממיתים עצמם באוהלה של תורה.

אולי, אומרים האופטימיסטים, הוא תפס את עצמו, הבין כי הלך רחוק מדי נגד הציבור החרדי, ומחר צפויות הפתעות מחממות לב, שהערתו בפסק הדין שניתן היום והורה לבטל את מתן הבטחת ההכנסה לאברכי הכוללים - היא רק הקדימון לקראת ההפתעה הצפויה מחר.

אולם הערכה זו היא נחלתם של אנשים שהאופטימיות היא אצלם תכונה כרונית, עד כדי חוסר מציאותיות. ההערכה הפסימיסטית יותר, גורסת כי דעת היחיד שהציג לוי בפסק הדין האנטי-חרדי שיצא היום מכותלי בג"ץ, אינו אלא 'גלולת המתקה' שתאזן את האנרכיה המוחלטת שתתחולל מחר, עם מתן פסק דינו של לוי בנושא עמנואל - שהפך מרגע הגשתו כעתירה, לבבת-עינו של השופט הדתי והמזרחי היחיד בבית המשפט העליון.

כך או כך, 'בחדרי חרדים' מציג חלקים מתוך ה'שיחה הנאה' שהציג היום השופט אדמונד לוי בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ מורחב, בה הביע את דעת היחיד שלו כנגד החלטת ששת עמיתיו לבטל את התמיכה המינמלית לה זכו אברכי הכוללים, זכאי הבטחת הכנסה.

תחילה קורא לוי תיגר על זכותו של בית המשפט לדון בנושא מעין זה: "חוק התקציב משקף מדיניות ויעדים אותם הוא מבקש להשיג, וכידוע קביעת מדיניות זו נמסרה לממשלה ולכנסת ולא לבית המשפט", הוא כותב.

"עד שבית-המשפט יבוא לבטל סעיפי חוק תקציב - כעתירת העותרים - חייב הוא להשתכנע כי אותן הוראות פוצעות אנושות בזכויות היחיד, כי אין תקנה אחרת ליחיד מאשר ביטולו של החוק; במקרה מעין-זה החוק כמו יזעק מתוכו כי לא קנה זכות קיום".

ומכאן - לאחר התפלפלות משפטית ארוכה - אל השקפתו כלפי לומדי התורה:

כותב לוי: "לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא: "וְעַתָה יִשְרָאֵל, שְמַע אֶל-הַחֺקִים וְאֶל הַמִשְפָטִים, אֲשֶר אָנֹכִי מְלמֵד אֶתְכֶם, לַעֲשוֹת--לְמַעַן תִחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְתֶם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם" (דברים, ד, א); "וְהָיוּ הַדְבָרִים הָאֵלֶה, אֲשֶר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ . וְשִנַנְתָם לְבָנֶיךָ , וְדִבַרְתָ בָם, בְשִבְתְךָ בְבֵיתֶךָ וּבְלֶכְ תְךָ בַדֶרֶךְ , וּבְשָכְבְךָ וּבְקוּמֶךָ " (דברים, ו', ו-ז).

"בתום שירת "האזינו" מעיד משה בעם ללמד את בניהם "לִשְמֹר לַעֲשוֹת, אֶת-כָל-דִבְרֵי הַתוֹרָה הַזֹאת. כִי לֹא-דָבָר רֵק הוּא, מִכֶם--כִי-הוּא, חַיֵּיכֶם; וּבַדָבָר הַזֶה, תַאֲרִיכוּ
יָמִ ים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶר אַתֶם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵן שָםָה, לְרִשְתָהּ" (דברים, ל"ב, מו מז);

"ובספר יהושע (א, ח) נאמר: "לֹא-יָמוּש סֵפֶר הַתוֹרָה הַזֶה מִפִיךָ , וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִשְמֹר לַעֲשוֹת, כְכָל-הַכָתוּב בוֹ: כִי-אָז תַצְלִיחַ אֶת-דְרָכֶךָ , וְאָז תַשְכִיל".

"ובתלמוד מונים את הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וביניהם, כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש, והכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון ותפילה, ונאמר "ותלמוד תורה כנגד כולם" (שבת, דף קכז, א).

"אותם ציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם.

"גם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים.

"הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם.

"המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

"זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, אשר נועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך. השאלה הנוספת היא כמובן אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה, הואיל וכאמור, בין לומדי התורה לקבוצת ההתייחסות עליה נשענת העתירה קיים שוני רלבנטי מהותי.

"למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לו סברתי שאותה הקצאה של כספים לוקה באי-שוויון, הייתי מציע לדחות את העתירה, הואיל והוראת החוק עומדת במבחנה של פיסקת ההגבלה, והדגש הוא על מבחן המידתיות.

"כאמור, הסכומים שהוקצבו לתמיכה באברכים הם צנועים ביותר, ואף הם הותנו בעמידה בתנאי הזכאות. מנגד, זוכות קבוצות אחרות הנמצאות בשלבי הכשרה לרכישת מקצוע להטבות שונות, ישירות ועקיפות, שלומדי התורה אינם זכאים להן, כמו מלגות, מענקים, הלוואות ודיור מסובסד.

"נוכח האמור, ולו דעתי היתה נשמעת, הייתי דוחה את העתירה", מסיים לוי את דעת היחיד שלו, שנדחתה על ידי רוב בג"צי מוחץ, ויהיו שיאמרו - עוין.

איך אומרים? אייכלר לא היה מנסח זאת טוב יותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!