פרשת כי תשא; כולם שווים בעיני הבורא - הרב מאיר אשר לוגאסי

בשנות בחרותו של רבי יהונתן אייבשיץ אשר היה מגדולי פוסקי אשכנז מלפני כשלוש מאות שנה, זכה ועשיר אחד מעשירי הקהל חפץ בו לקחתו לחתן לביתו, ובשעה טובה ומוצלחת באו בברית הנישואין. החותן העשיר נתן לביתו נדוניא מכובדת ביותר, שלושת אלפים רובל, אשר יוכלו לשמש כעזר לרבי יהונתן ויוכל לשבת ולהגות בתורה יומם ולילה ללא טרדות פרנסה. אך בעוד רבי יהונתן הוגה בתורה ומשמש רב הקהילה, החליטו תושבי המקום הגויים להקים להם בית תיפלה לעבודה זרה ממש בסמוך אל המקום הקדוש בו התפללו תושבי המקום ובו הגה רבי יהונתן בתורה.

נוכחותו של המקום הטמא בקרבה כל כך גדולה אל בית המדרש ציערה מאוד את תושבי המקום ובפרט את רבי יהונתן אייבשיץ, והיו יהודים אשר רצו לקום ולמחות על המעשה, אך רבי יהונתן עצר בעדם שלא לחרחר ריב ולהתגרות מלחמה. החברותא של רבי יהונתן לא יכל לשתוק עוד, ובאחד הלילות הלך בהיחבא אל אולם בית התיפלה שלהם וניתץ את הצלם שבאולם. הגויים אשר ידעו שנוכחותם בקרבה אל בית הכנסת היא לצנינים בעיני היהודים היו מוכנים למעשה זה, ולכן הציבו מראש שומר בכל שעות היממה, וברגע המעשה תפס השומר את החברותא של רבי יהונתן כלא אותו באחד החדרים, ושלח לקרוא לאחראים שיעמידוהו לדין על מעשיו.

רבי יהונתן לא ידע מכל מעשיו של חברו לספסל הלימודים וכך גם כל שאר היהודים. איש לא הבין לאן נעלם אותו תלמיד חכם ומה עלה בגורלו, עד שיום אחד ניגש שומר בית התיפלה אל רבי יהונתן וסיפר לו כל אשר אירע. הוא הראה לו את החדר בו כלוא החברותא שלו, ואף סיפר שכבר נחרץ דינו למיתה, ובימים הקרובים יעלוהו לגרדום. רבי יהונתן התחנן לפני השומר שישחררו ויוציאו לחופשי, וכל סכום כסף שיבקש יהיה מוכן לתת בעדו. השומר אשר היה תאב בצע נקב בסכום עתק של שלושת אלפי רובל, שאם יקבלם יהיה מוכן להבריחו בחשאי ולשחררו.

רבי יהונתן פנה אל תושבי המקום שיתנו יד למצווה חשובה זו של פדיון שבויים, וכל אחד הרים תרומתו בעד הצלת היהודי. אך הסכום היה גבוה מאוד והם לא הצליחו להגיע אל היעד המבוקש.

רבי יהונתן הבין שאם לא יקום לעשות מעשה לא יהיה כבר את מי להציל. הוא ניגש אל ארון הספרים שבביתו ולקח משם את הנדוניא שקיבל לחתונתו אשר היתה גם היא שלושת אלפי רובל ונתנם לשומר. השומר עשה כהבטחתו ושחרר את היהודי והבריחו אל מקום מבטחים. תושבי המקום אשר לא ידעו מכל הסיפור, ניגשו אל רבם ובידם כמחצית מהסכום המבוקש. רבי יהונתן אמר להם שכבר אין צורך בכסף כי כבר שילם בעדו ושחררו לחופשי, אך הם התעקשו שיואיל לפחות לקחת לעצמו את מה שהצליחו לאסוף שהרי גם הם רוצים לזכות במצות פדיון שבויים, ובפרט כשמדובר בתלמיד חכם, אך רבי יהונתן התעקש שהוא רוצה לקיים את המצווה לבדו.

בלית ברירה נאלצו היהודים לוותר על רצונם. לאחר שהלכו חשב רבי יהונתן מה יהיה כאשר אשתו תגלה שכל כספם הלך ואיננו, בוודאי היא תתמלא בצער והוא לא ימצא מילים לנחמה. אשר על כן, החליט רבי יהונתן לצאת מביתו לכמה ימים בחשבו שכאשר תגלה אשתו שהכסף נעלם מוטב שהוא לא יהיה בסביבה, וכאשר יחזור ישכח כעסה ואז יוכל לנחמה ולפייסה, וכך עשה. ובנתיים כשגילו הגויים שהאסיר נמלט, הבינו שידו של השומר במעל וחיפשוהו על מנת להענישו. השומר אשר ראה כי כלתה אליו הרעה החל אוסף את מטלטליו ואוצרותיו הרבים אשר אגר שנים רבות, וניגש אל ביתו של רבי יהונתן בידיעה שזהו המקום הבטוח ביותר להפקיד את כספו.

אשתו של רבי יהונתן פתחה לו את הדלת ואמרה לו שבעלה נעדר זה כמה ימים. השומר הבין שאין לו ברירה וסיפר לאשתו של רבי יהונתן את כל השתלשלות האירועים, והוסיף שאדם צדיק כל כך כרבי יהונתן אשר נתן את כל רכושו בעד הצלת היהודי, הוא לבטח אדם הגון וישר, ולכן הוא מבקש שתקח בחזרה את שלושת אלפי הרובל, ובנוסף תיקח גם את כל רכושו ותשמור עליו, ובמידה ויחזור ביום מן הימים, לבטח רבי יהונתן ישיב לו את כספו, ואם לא ישוב הרי הוא נתון להם במתנה.

לאחר כמה ימים נודע שהשומר נתפס והוטבע בנהר, ובינתים רבי יהונתן החל במסע חזרה אל ביתו כשבראשו החל לתכנן כיצד יספר לאשתו על מעשיו ויפיסנה. כשנכנס לעיירה אשתו רצה לקראתו בשמחה, ועוד קודם שיפתח את פיו הרגיעה אותו וסיפרה לו על העושר הרב שנפל בחלקם. אך במקום שרבי יהונתן ישמח קדרו פניו ודמעות זלגו מעיניו. אשתו ניסתה לעודדו ולשמחו שהרי על מה הדאגה, אך הוא אמר לה שבמעשיו ציפה לקבל סימן משמיים שמעשיו רצויים, אך עתה מרגיש הוא שכביכול אין מעשיו רצויים ולכן החזירו לו את כל כספו בחזרה.

הוא קבל על עצמו תענית של שלושה ימים רצופים ולאחריהם עשה שאלת חלום, ומן השמים השיבוהו שאכן למרות רצונו העז לקיים המצווה, היה עליו לשתף את כל תושבי העיירה במצווה זו, ומשלא עשה כן חזרה מצותו אל העולם הזה ולא התקבלה לפני כסא הכבוד.

פרשתנו פותחת בציווי על נתינת מחצית השקל לכפרה על הנפש, אשר נגבית מכל אדם ואדם מבן עשרים שנה ומעלה. אין הבדל במעמדו של הנותן, עשיר או עני, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". אמר על כך רבי שלום שבדרון זצ"ל, שיש שפרשו שהעשיר לא ירבה בנתינה כל כך עד שלא ישאר לעני מה לתת, ולעומתו הדל לא ימעיט בערך ממונו בחושבו מה תועיל נתינתי ובכך ימנע מלתת.

על כולם מוטלת החובה הזו באופן שווה, על מנת ללמד את האדם עד כמה נפשות כולם שווים בעיני השם. וכן הביא המהרי"ל דיסקין שבגלל שמצוות מחצית השקל נועדה לכפרה כמאמר הכתוב "לכפר על נפשותיכם" לכן אמרה התורה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שבעניין נפש האדם והכפרה על הנפש אין כל הבדל בין עני לעשיר.

במסכת מועד קטן (כ"ז:) מובא בברייתא "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן". באותה תקופה העשירים שנפטרו היו נקברים בתכריכים יקרים והעניים בתכריכי פשתן פשוטים וזולים.

רבן גמליאל ראה שעניין זה מקשה מאוד על משפחת הנפטר, אשר במקום לעסוק בצער המת היו שוכחים מצערו ומצטערים על ההוצאה המרובה שבקבורתו, וכל מעיינם היה נתון בתכריכי כבוד לנפטר ובהשקעה כספית גדולה, בעוד שבזמן זה של קבורה נשמת האדם העשיר והעני שוות, ושניהם הולכים אל אותו המקום. תיקן רבן גמליאל הנשיא שבשעת פטירתו יקברוהו בתכריכי העניים למרות מעמדו ועושרו, על מנת שכולם ינהגו כמוהו, וישימו אל ליבם עניין נפש האדם אשר אין בה שום תועלת בעוה"ב אם תהיה עשירה או עניה.

כמעט בכל מצוה ממצות התורה יש מקום לאדם העשיר להתגדר מכל השאר ולהתפאר בעושרו. אין יום השבת של העשיר כיום השבת של העני, אין טליתו ותפיליו של העשיר כאלו של העני, אין מקומו בבית הכנסת כמקומו של העני, אין ארבעת מיניו של העשיר כאלו של העני, ובכל מצווה ומצווה הרי שהוא מתפאר בעושרו. על כן באה מצווה אחת ויחידה הבאה לכפרה על הנפש ובה נאסר על העשיר להשתמש בעושרו, או על העני להשתמט מפאת עניותו והעמידום בשורה אחת.

דורשי רשומות אמרו על כך, "שקל" בגימטריא עולה למספר "נפש" ללמדך שבעניין הנפש אין כל הבדל בין העשיר לעני, שניהם זקוקים לכפרה בצורה שווה.

אם נתבונן בתקופה זו בה אנו חיים, נגלה שלמרות הקושי הגדול שהוא מנת חלקנו בשנה האחרונה, הרי שמעז יצא מתוק, שאם פעם העשיר השתמש בעושרו והחצין אותו והתפאר בו, הרי שהיום מעמד העשיר כזה של העני. שניהם נאלצים להסתפק באירועים צנועים תחת כיפת השמיים, או בחניית הבניין לעריכת אירוע שבימים כתיקנם היה נערך ברוב פאר והדר, שניהם סועדים בביתם את כל ארוחותיהם בצנעא, ושניהם מנהלים אורח חיים כמעט זהה.

ביום שיתן השם בחסדו ישועה לכלל העולם כולו וליושבי הארץ, ונחזור לעשות את כל הדברים אותם מנועים אנו לעשות כיום, נזכור את עניין הנפש אשר היא אינה שונה בין העשיר ביותר לעני ביותר, כי "מה יתרון אדם לכל עמלו שיעמול תחת השמש".

שבת שלום.

הרב מאיר אשר לוגאסי

אשדוד, כפר סבא.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!