תודו שלא חשבתם: לשם מה הזוגיות הזאת?

למה יש לנו צורך בזוגיות? חשבתם על זה פעם?

אז ככה: אחת הסיבות המרכזיות לכך שלאנשים יש צורך לחיות בזוגיות, הוא הצורך בקשר חברותי לחיים. בן בן הזוג שותף לכל מאורעות החיים. חלק חשוב מהשיתוף הזה נעשה על ידי שיחות על אודות החוויות ומאורעות היום, והתייעצות משותפת על העתיד.

במצבים רבים, בן הזוג שאינו מקבל את מבוקשו בתחום זה, דורש זאת מבן זוגו ובן הזוג מרגיש לחוץ ולא נוח, ומגיב בחוסר סבלנות.

כמו כן, כאשר אחד מבני הזוג מביע את כאבו בצורה ישירה, ואומר: 'למה את/ה כך וכך?' - בן הזוג מקבל זאת כהטחת האשמות ומחזיר במתקפה נגדית: 'אני לא בסדר? את/ה לא בסדר!'.

ואז, ההרגשה היא קשה: בסך הכול הבעתי את כאבי בשביל שנוכל לחיות טוב יותר. למה מתנפלים עליי? יוצא שמפנייה של שיפור הגענו למטרה ההפוכה.

לכן, בן/בת הזוג צריך לומר את כאבו לא בנימה של 'את/ה לא בסדר בגלל כך וכך' - אלא: לי מפריע נושא מסוים - בוא נחשוב ביחד איך ניתן לפתור ולשפר את הנושא.

בצורה כזו, בן הזוג לא מרגיש מותקף והוא ייענה בחביבות לאתגר וינסה להגיע לפתרון הבעיה.

חוסר התקשורת הטובה גורמת למתחים רבים בחיי היומיום, ולחוסר אושר בבית. זה מקרין על כל האווירה המשפחתית ואף על חינוך הילדים.

נצטט ממקורות היהדות בנושא:

אגרת ה"חזון איש" לחתן צעיר:

"נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו ואליו עיניה נשואות. עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב, בריבוי שיחה וריצוי. ומה שאמרו (חז"ל) 'אל תרבה שיחה עם האישה' - באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה, שצריך להשתדלות האחדות, שזה כונת היצירה: 'והיו לבשר אחד' (בראשית ב, כד) ואמרו: 'שכינה שרויה ביניהם' (סוטה יז.).

"ולפעמים, התייחסות בכבוד (קר) וחרדת דרך ארץ מראה על חסרון קירוב, וצריך להתיחס ביחוס היותר קרוב, אשר יחוס מכובד לא ימצא לו מקום.

"ובדיחות וקלות יותר אהוב מכובד ראש וחרדת הכבוד. וצריך להתאמץ להתנהג באופן יותר מקורב וביחוס יד ימין לשמאל, להודיע ביציאה לאן הולך ובשובו מה עשה וכיו"ב, בדברים קטנים, ולדבר בדברי חיזוק לשמח לב. וצריך לבקש רחמים, כמו שאמרו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'" (משלי ג, ו. ברכות סג.).

עד כאן לשון החזון איש.

יש להדגיש כאן, שהחזון איש מלמד שאופייה של האשה הוא שהיא זקוקה לחוש שהיא מוצאת חן בעיני בעלה. לא רק שגערותיו או קוצר סבלנות ילמדו אותה את ההיפך - אלא מוטל עליו לבטא בשפתיו את הכרתו במעלותיה, ואת החן שהיא נושאת בעיניו.

הרב לא נרתע מלהזכיר את הצורך ב'בדיחות הדעת' ובאוירה של שמחה. כן, אין זה נחשב 'דברים בטלים' אם הבעל ישתף את אשתו בענייניו: לפני שהוא יוצא, יספר לה לאן הוא יוצא, וכאשר הוא חוזר - לשתף אותה מה פעל. כל הזמן הוא צריך להעתיר מלים של חיזוק, "לשמח הלב".

הרב וולבה זצ"ל מציע עצות יקרות ערך. נביא מקצתן:

"גדר אוהבה כגופו - לחוש את ההרגשות שלה. להשתתף בצערה ולשמוח בשמחתה ולהיות נושא בעול איתה. ולכן באמת "לא יטיל אימה יתרה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן" (רמב"ם, הל' אישות טו,יט).

"ומכבדה יותר מגופו, כיצד? הבעל קובע את מעמד אשתו בבית. האשה עושה מלאכות הבית בחפץ לב, ואפילו מלאכות פשוטות. אבל היא רוצה להרגיש הרגשה מלכותית בתוך ביתה, ושיש לה מעמד מכובד בעיני בעלה ובעיני ילדיה. אם הבעל מכיר לה טובתה ושם לב למסירותה, אז היא מרגישה את עצמה מכובדת.

"אם אין הבעל מתעניין כלל במעשיה וכל מה שהיא עושה הוא מובן מאליו בעיניו ועוד שמתרגז על כל דבר קטן שאינו לפי רצונו, היא מושפלת בעיניה ומרגישה את עצמה כעוזרת-בית בביתה – 'וזילותא דאשה קשה מדגברא'.

"יש לשמור על עצמאות מסוימת של עקרת הבית ולתת לה להחליט בעצמה בענינים השונים של הבית, שלא תהיה תלויה לגמרי ותמיד ברצונו וקפידתו. זוהי רעה רבה אם נוטלים מהאשה את כל עצמאותה.

"האיש צריך לאמץ לעצמו אופן של דיבור קל בדברי תורה, להגיד לאשתו דברים ערבים ומתקבלים. וזוהי הוראת 'ודברת בם' על שולחן האכילה. ואשתו צריכה לשמוע ממנו דברי חיזוק ומוסר וביאורים מאירים בתנ"ך ואגדתא, והרבה פעמים מתאכזב בן תורה מהבנת אשתו בדברי תורה שהוא אומר לה. הוא רגיל במחשבות עמוקות בביאורי חז"ל והנה הוא נוכח לראות כי אשתו אינה מעמיקה די הצורך ומה גם אמירת דברי תורה על השולחן.

"היא מפסיקה אותו כי נדמה לה שהתינוק בכה וכדומה. זה נוטל ממנו את כל חשקו לשוחח איתה בדברי תורה, ואף נדמה לו כי חבל על דברי תורה יקרים לומר אותם כשאין אשתו מעונינת לשמוע או אינה מתרכזת די הצורך.

"אולם ידע נאמנה כי גם מה שיגיד לאשתו מבלי שמבינה כל צרכה ומבלי שמתרכזת היטב, דברים רצוים הם ושלום ביתו תלוי בהם, ועליו להמשיך תמיד לומר דברי תורה על שולחנו ולשמח אשתו בהם, ואפילו אם נדמה לו שהוא אומרם לשוא, הלא ''גדול השלום ששם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (במד"ר יא). דברי תורה שהבעל אומר לאשתו אפילו אם נדמה לו שהם לשוא, אינם גרועים משם הויה שנמחה על המים להטיל שלום בין איש לאשתו .

"פעמים חושב הבעל, השקדן בלימוד התורה, שזה סימן לעלייתו בתורה שאינו מוצא זמן לשיחה עם אשתו. אך בוא וראה דברי איש אלוקים הגאון ר' עקיבא איגר, שכתב על אשתו: "פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בויכוח ביראת ה' עד חצי הלילה" (מכתבי רע"א, סי' קמ"ט).

הרב וולבה מביא בשם הגר"ח ויטאל, כי מדותיו של האדם נמדדות אך ורק כפי יחסו לאשתו. "האדם העוסק בגמ"ח עם המון אנשים, מלוה ונותן, מבקר חולים וכו', ישחק ליום אחרון. כי זכויות רבות לו. אבל ידע נאמנה כי ה' בודק איך התנהג עם אשתו, אם גם גמל איתה חסד. ואם הקניט אותה והזניח אותה, בביתו כעס והקפיד עליה, ולא נשא בעול איתה, זה יכריע לו את דינו ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים".

עוד מעיר הרב וולבה, בענין מי שאינו משתף את אשתו בניהול ענייניו הכספיים, ולא מתייעץ איתה על ההוצאות, ועל מי שאין לאשתו שום זכות חתימה על ממונם שבבנקים .

לסיכום: ככל שנרגיל ונחנך את עצמנו לחיות בתקשורת זוגית טובה יותר, כך נחיה באושר יותר, ובכך נקרין גם על ילדינו את הכבוד בבית, וכך הם יגדלו רגועים ומחונכים יותר.

אוריאל בלוי- מאמן ומגשר: 054-5333386 / [email protected]

קישורים:
אתר האינטרנט של אוריאל בלוי

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של 'בחדרי חרדים'