האדמו''ר בכה: "נעזוב בשמחה" • בלעדי

ההקלטה באדיבות רדיו 'קול חי'

רבי עקיבא כשיצא ליהרג חזר על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי אבוא לידי ואקיימנה, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנה.

האמת היא מהבג"צ הזה אנו לא מייחלים לרחמים, אבל מא-ל מלא רחמים אנו מצפים, שנוכל המשיך לדור במקום זה האהוב עלינו ביותר. שעדיין כולנו זוכרים כמה אבי זצ"ל אהב את המקום. כשאבי זצ"ל היה פה בפעם הראשונה, הוא התבטא שההרים מסביב כבר אלפי שנים שהם צמאים שישירו עליהם את הזמר הק' של "י-ה אכסוף נועם שבת", זה היה נראה כאילו הוא רואה בחוש את הצמאון והרעב של ההרים ל"י-ה אכסוף נועם שבת". אנו מצפים ומייחלים שעוד אכן ישירו פה רבות בשנים "י-ה אכסוף נועם שבת".

אבל באם נצטרך לעזוב את המקום, עלינו לזכור את דברי רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי אבוא לידי ואקיימנה". אם נאלץ לעזוב, נצטרך ללבוש בגדי שבת, להביא תופים ומחולות, על שאנו זוכים להקריב את הפרנסה, את הדירות, את עצם הקושי של עקירת מקום, שהרי לשם מה אנו עושים את כל זאת, אנו עושים זאת לשמור על הפח השמן הטהור, לקיים "בכל מאדך" בבחינת "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי... ועכשיו שבא לידי לא אקיימנה".

האמת היא שיש פה מאבק עמוק. במשך שישים שנות המדינה, היו כאלו ענינים שהצבור החרדי רצה להוביל, פעם שעלה בידם ופעם שלא עלתה בידם. אבל כאן חדשות מקרוב באו, שהם חפצים אף אותנו לשנות. עד עתה היה תמיד כהפתגם שאומרים "חיה ותן לאחרים לחיות", אבל עתה זה לא 'חיה', הזכות ההומניטארית שלכל אחד יש בעולם, לחנך את ילדיו, לפי הבנתו, ולפי דרכו ולפי מסורת בית אבותיו זאת לא מרשים לנו גם כן, אנו נמצאים בארץ כבר מזמן עליית ר' מנדלי, אמא של סבי נולדה בארץ לארץ ישראל, והנה חדשים מקרוב באו, ואת הזכות הפשוטה לחנך, ולשמור על הפך השמן הטהור, לא מאפשרים לנו, זה נראה לעיני כל "רשעות שאין דומה לה".

אבל זה לא החשבון שלנו, החשבון שלנו זה "עכשיו שבא לידי" - הזכות הזאת שעליה רבי עקיבא היה מצטער כל ימי חייו, הזכות להקריב למען "אידישקייט", להקריב ולמסור הכל למען יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ולמען לשמור על נקודות היהדות, ועל נקודת שהשרישו בנו רבותינו הקדושים. בתופים ובמחולות נצא על שאנו זוכים לקדש שם שמים. על מצב זה מתאים מאמר הכתוב "הכוני פצעוני... נשאו את רדידי מעלי אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני".

אנשי עמנואל אתם הרמתם את כל כבוד היהדות החרדית, בכל מאבק שהוא לבסוף תמיד נכנעו, וחפשו כיצד להתפשר בסוף. אבל אתם קמתם דור חדש, שלא חפצים בפשרות, שרוצים וחפצים לשמור מסורת אבותיו, בכל פרטיו ודקדוקיו, ללא שום פשרה, ועד שמוכנים ללכת לבית סוהר. ואף אני הצהרתי להם על כך, לשבת עמכם יחד בבית הסוהר. קמתם אתם דור של זקופי קומה.

חזקו ונתחזקה, הרימו ראשיכם, אתם ממשיכים את מסורת החשמונאים שמסרו את נפשם שלא להתיוון. וכמו דאיתא במדרש על הפסוק "אשר הוכיתי בית מאהבי" למה אתה יוצא ליהרג למה אתה מוכה בפרגול, על שהנחתי תפילין, אלו העבירות שלי. ועל זה מסיים שם במדרש אשר הוכיתי בית מאהבי – המכות האלה גרמו לי להאהב על אבי שבשמים.

הכוני פצעוני אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. ועל כל פנים, אנו מיחלים לרחמים, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים,שהשי"ת יעזור שנוכל לשבת לאורך ימים, במקום זה המסוגל מאד לעבוד את השי"ת.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!