צחוק הדמים: הבדיחה היא על חשבוננו

משפט סיני עתיק אומר: 'חכמה קטנה היא להיות 'חכם של אחרי'.

יש, ולעיתים, שההצלחה תלויה בתוצאות. לא משנה מה עשית ומה פעלת. הבאת הצלחה – ניצחת, פחות מכך - הפסדת. אין אפור. אין אמצע. שחור ולבן.

מספרים על מנהיג אנגליה - וינסטון צ'רצי'ל, שכאשר באו אליו עם דברים קשים כנגד הרמטכ"ל שעמד בראש הצבא האנגלי, עם מגוון טענות על כך שהוא: איננו חכם, איננו מנהיג, לוקה בכושר השיפוט ואינו מתאים לשמש בתפקיד הרם. ענה להם צ'רצ'יל: לרמטכ"ל יש תפקיד בחיים, והוא להביא ניצחונות. כל עוד הוא מביא אותם, לא חשובה לי חכמתו ומנהיגותו. שכל זהו בונוס ששמור למי שיכול לאפשר זאת לעצמו. צבא הוא גוף שלא יכול לאפשר לעצמו בונוסים מעין אלו.

אך, לעיתים הדברים נבחנים אחרת. כאשר מדינה מחליטה שעליה להתנגד התנגדות פיזית מול אויב המאיים לפגוע בריבונותה, היא נדרשת להפעיל שיקול דעת ולראות את הדברים למרחק שמעבר לשפם או למשקפת המכוסה בפקקים. היא נדרשת להתעלות מעל לשיקולים קטנוניים, ולהבין כי מעשיה יקרבוה, ולהפך.

כמי שחזה בעיניו את טקטיקות המלחמה, אני יודע כי המפקדים הנוטלים על שכמם את האחריות למבצע, צריכים לקחת בחשבון פרמטרים רבים, שנראה שלאחרונה נשכחו ועלו בהבל הימים הלוהטים.

ראשית, לומד כל פרח צבאי, הכר את האויב. מה מטרתו ולשם מה הוא עושה את מעשהו.

שנית, לבחור את האופציה שתבטיח את גורל חיילנו.

שלישית, לצמצם למינימום את הנזקים התדמיתיים בעולם, נזקים שיש להם משמעויות כלכליות וביטחוניות קריטיות, למדינה החיה כשסביבה מיליונים של שונאים שמוכנים להתאבד כדי לחסלה.

ברור הוא כי מטרת 'אורחינו' מאוניות המסע לעזה, הייתה ליצור אווירה ותשומת לב עולמית לאג'נדה שלהם ולמסרים אותם הם רצו ורוצים להעביר לעולם, בגנותנו מחד, ובמסכנות תושבי עזה מאידך. את מטרתם זו הם השיגו בגדול. לא על ידי התוצאה, אלא בעיקר מפני המעשה.

החיכוך של כוחותינו בתוך אוניה סגורה ביחד עם מאות אזרחים, נושאי נשק ומלאי שנאה, באוניה שאין מקום ומפלט ממנה, הוא מקום סכנה לחיילנו ולאזרחים שבה, שהריגתם לבטח לא נכללה בסל המטרות אותו קבעה הממשלה.

השתלטות של צבא מיומן על קבוצת אזרחים, תמיד מצטלמת רע. רע מאד.

ומהי האפשרות האחרת? האם היא נלקחה בחשבון?, גם כמי שלא מעורה בפרטי המבצע, ניתן להניח כי אפשר היה להשבית את מנועי האוניה מבחוץ, על ידי זריקת חבל לפרופלור שמתחת לאוניה, לסבך אותו ולהוציאו מכלל שימוש. או אז, ניתן לגרור את האוניה חזרה לאזור הקרוב למים הטריטואריאלים של המדינה ממנה באו, במקרה זה, טורקיה ולשחררם לנפשם.

או אז כל העולם היה צוחק בדרך חזרה מדוכן העיתונים, התמונות של שוחרי השלום המדומיינים נזנחו בלב ים. ממשלת טורקיה הייתה חייבת לשגר ספינות גרר שהיו מחזירים אותם אחר כבוד מפוקפק חזרה לבסיסם.

על הבדיחה הזו, מן הסתם אף אחד לא היה רוצה לחזור, לא הגוררים ולא הנגררים.

במבצע שכזה, אין הרוגים, אין פצועים, אין עימות בין חייל לאזרח, יש חכמה של לפני ושל אחרי.

אך במדינה שממוקמת באזור קו המשווה, אזור חם בתקופה חמה, ועוד אחרי תקופה של שריפות חמות והפגנות בעקבות חפירת קברים כוחנית ובלתי מתחשבת, בלי חכמה יתירה ועם קורטוב של אלימות שילטונית, שכל כולה הוא רצון להפגין כוח ושרירים לא מעבר לכך - אז מה לנו כי נתפלא?

אנו בהחלט אמורים להיחרד מהמחשבה שאלו מנהיגנו, ואלו הם המנהיגים שעליהם מוטלת האחריות והסמכות לקבל ההחלטות גורליות בעם ישראל, בדיני נפשות ובעיתות שכאלה - שהמשמעות שלהן היא גורלית לעם כולו.

זו לא חכמה של לפני, זו טפשות של תוך כדי....

אולי יש מי שרואה במבצע הזו מין בדיחה. חבל שהיא על חשבוננו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!