מעשה ביומהולדת וצ'ק בטוח

כבר כמה פעמים במהלך השנים סיפרתי לכם על מעשה טוב שעשיתי. אך ממש באותה נשימה הוספתי כי אינני מתכוון לפאר את שמי חלילה, אלא ללמוד וללמד. איני זקוק לברכות תודה של איש זה או אחר. שכן, בכל פעם שאני עושה "מעשה טוב" כלפי הזולת, אני שולח מיד חשבונית למעלה. כן, כמו לכל אדם, גם לי יש תעודת "עוסק מורשה" מהשמים לבצע מעשים טובים.

את ההמחאה אני מקבל מיד! לפעמים זה מזומן, לפעמים זה לסוף החודש, לפעמים "שוטף 60" או שוטף 120", אך אחרי הכל, הנני מצהיר בזאת: לעולם לא שכחו אותי שם למעלה והצ'יק תמיד מגיע בזמן.

בגן הילדים בו לומד בני הפעוט עשו מנהג: כל ילד בהגיע יום הולדתו חוגג פעמיים. פעם אחת, חגיגה סמלית בגן; הפעם השנייה - בביתו. הילדים מקבלים הזמנה בכתב כשבוע טרם המועד, ובהגיע יומו הגדול, בשעות אחר הצהריים, לובש הילד בגדי לבן, זר פרחים ססגוני מעטר את ראשו, והוא ממתין בדריכות לבני כיתתו, שמיד קול מצהלתם ימלא את הבית. בחגיגה משתתפים, כמובן, גם הורי הילד וברוב הפעמים גם הסבא והסבתא המאושרים, שטורחים להגיע מרחוק - לחזות בנכדם האהוב ביום אושרו.

במהלך המסיבה אוכלים הילדים מיני מתיקה ומגדנות שנערכו בטרם עת על שולחן חגיגי, והחלק העיקרי של המסיבה הן המתנות שכל ילד הביא תחת בית שחיו עם הגיעו למסיבה.

"אני לא מגיע ליומולדת של נועם וגם הרבה ילדים אמרו שלא מגיעים, כי הוא כל הזמן מרביץ וצובט", שמעתי את ילדי הקט מספר לאימו ביום מן הימים. המשפט הדהד במוחי לרגע ומיד חזרתי לעיסוקי. חלף יום ומן השמים אני שוב בבית.

אותה שעה, אני יושב ליד השולחן, עסוק בענייני, ולפתע אני קולט 'דו-שיח' בין ילדי הפעוט לאימו: "אם לא תהיה ילד טוב, לא תלך ליום ההולדת של נועם", מאיימת האם.

"אני בכלל לא הולך ליומולדת", התנצח הקט על אימו, והמשיך: "כל הילדים לא הולכים בכלל, כי הוא מרביץ ואף אחד לא אוהב אותו".

שמעתי את השיחה, והפעם המשפטים הדהדו וחדרו מיד למוחי. עצרתי מיד את כל עיסוקי והפלגתי בדמיוני. חשבתי על היום הגדול של נועם, חשבתי על סבו וסבתו, הוריו, אחיו ואחיותיו, דמיינתי את סלון ביתו עטור בלונים, את השולחנות הערוכים במיני מתיקה, את נועם הקטן עומד בבגדי לבן, כשזר פרחים על ראשו, ממתין לאורחיו. ראיתי את מחוגי השעון הנוקפים וחשתי את הדממה המעיקה. עוברת חצי שעה ועוד מחצית השעה ועוד שעה. המשפחה וחתן השמחה עדיין ממתינים בלב כאוב לאורחים שמשום מה, ללא כל סיבה, בוששו מלהגיע.

הזיכרון המר הזה לא ימחה מלבו הקטן והרך עד יום מותו. הוא יישא את כאב הלב, גם 80 ו-90 שנה. אף שמחה שישמח בחייו לא תמחה ולא תכסה את הצריבה בלב של יום הולדתו הרביעי.

קמתי מיד ממקומי והחלטתי לעשות מעשה. גוללתי בפני רעייתי את מחשבותיי, שיתפתי אותה בתחושותיי: "אינני מכיר את נועם ואינני מכיר את הוריו, אך מוטלת עלינו שליחות עליונה למנוע מילד קטן צריבה בלב שישא אותה כל חייו". הצלחתי לרגש את רעייתי ושמחתי כשהביעה את הסכמתה לשתף פעולה.

למחרת בבוקר, יום ההולדת של נועם, עמדה רעייתי בפתח גן הילדים, פגשה את הורי הילדים, שוחחה עם כל אם ואם, סימנה "וי" ליד כל שם, ולא נחה דעתה עד שיצאה עם הבטחה, כי אכן כולם יגיעו היום למסיבה. איש בל יעדר, וכמובן שלא ישכחו את המתנה.

"איך היה היומולדת של נועם?" שאלתי את ילדי הקט בלילה, מוצאי יום ההולדת, כאילו סתם פתאום נזכרתי. לחלוחית דמעה עמדה בקצה עיני, לבי פעם בהתרגשות, כששמעתי: "היה יפה מאוד, בסוף כולם באו, הוא שמח מאוד, הוא היה ילד טוב וצחק וחייך וגם לא הרביץ לאף אחד".

זה יכול לקרות בחתונה של ה"מוזר של הישיבה", זה יכול לקרות בבר מצווה של "עצלן הכיתה", זה קורה כל יום, בכל מקום בארץ. כשנעמוד מול הררי ההזמנות שאנחנו מקבלים מידי יום, שנדע להבחין להיכן באמת חשוב מאוד ללכת, באיזה אירוע צריכים באמת את נוכחותינו, לא לסמוך על אף אחד שיגיע, ללכת בכדי לשמוח ולשמח וכמובן - לחזור הביתה עם צ'ק בטוח, ולא רק להשאיר כזה באולם.

טורו של חברון גרנביץ' מופיע מידי שבוע ב'רשת קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!