פפנהיים תוקף: ציונים, תפנו את הר הרצל!

יום קודר היה היום הראשון השבוע. למרות היותו יום חם כאשר השמש יוקדת בחוזקה, השמים התקדרו בעננים שחורים, וכיסה הענן את שמי הארץ. במקום שעם ישראל יתקדש ויטהר עצמו ביום הראשון של שלושת ימי הגבלה, בהם נאמר הגבל את ההר וקדשתו, למען יכין עצמו לקראת קבלת התורה בהתרוממות דקדושה – התדרדרו אנשים מזרע ישראל המה, להפר את מנוחתם כבוד של המתים אשר מצאו את מנוחתם כבוד לפני אלף שנה בקרקע מבואות אשקלון, כאשר "העם" המרמז על עמי הארצות והפשוטים מריעים מול הגזירה הנוראה של חיטוטי שכבי רח"ל.

ביום הזה בשנת ב' אלפים תמ"ט השיב משה רבינו ע"ה את דברי העם אל ה'. "ויאמר ה' אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב-הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". ואיתפשטותא דמשה בכל דרא-ודרא, ביום זה כעבור שלושת אלפים שלוש מאות עשרים ואחת שנה קיימו וקבלו עליהם נקיי הדעת ויראי ה' ויצאו לקיים את זעקת גדולי ומאורי הדור למחות ולזעוק ולהריע מול גזירת חיטוטי שכבי המתחלל על-ידי שלטון של מרשיעי ברית ליד העיר אשקלון בדרומה של ארץ-ישראל.

יום הזה הוא יום קשה לישראל. בשנת תתנ"ו - לפני למעלה מתשע מאות שנה, עלה הצורר במסעות הצלב על קהילות שו"מ - שפירא, וורמיזא, מגנצא - ובכל מקום אליו הוא מגיע אחת דתם של היהודים הנאמנים לאלקים ותורתו - להמית. בקינת "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי, ועפעפי יזלו מים דמע להגירה, ואקונן מר" הנאמר בתשעה באב - בו מרבים אנו להזכיר את מסעי הצלב - מתוארת הזוועות שקרו ביום הזה ג' סיון:

"ותרד עיני דמעה... אדירי קהל מגנצא ההדורה, מנשרים קלו מאריות להתגברה, השלימו נפשם על יחוד שם הנורא, ועליהם זעקת שבר אזעק בקול מרה, "בחֹדש השלישי בשלישי נוסף לדאבון ומארה, החֹדש אשר נהפך ליגון וצרה, ביום מתן-דת שִׂבּרתי להתאשרה, וביום נתינתה כמו-כן אז חזרה, עלתה לה למרום למקום מדורה, עִם תיקה ונרתיקה והדורשה וחוקרה, לומדיה ושוניה באישון כמו באורה...".

שלטון הכופר בארץ-ישראל החליט להרוס בית קברות עתיק יומין ליד אשקלון. כשש שנים התנהלו דיונים גלויים בין אתרא קדישא על דעת גדולי ישראל, לבין הנהלת בית החולים ברזילאי הרוצים להקים במקום חדר מיון מוגן, והיו הרבה פתרונות ורעיונות שיוכלו לבנות את החדר המיון וגם לשמור על הקברים. המה נתקבלו בהבנה על ידי מקבלי ההחלטות, ואפילו לאחרונה הצליח ר' יענקל ליצמן לשכנע את רוב הקבינט השלטוני לקבל את האלטרנטיבה ולא לפגוע בקברים. אבל אז נכנס בתמונה שיקול של רייטינג ופופוליזום, כאשר האוירה הציבורית נגד החרדית והדת הכריע, וראש הממשלה הפך את החלטת הממשלה על פיה והחליט להרוס את הקברים.

אומרים הארכיאולוגים שמדובר על קברי פאגאנים עובדי אלילים, והם בודאי לא יהודים. מעניין שאלפי שנים גרו יהודים בארץ-ישראל, ובכל מקום שחופרים ומוצאים קברים אומרים שהם גוים. ביפו גוים, בממילא גוים, באשקלון גוים, בציפורי גוים, ואיפה טמונים היהודים?! מדברים על צורך החיים של בית חולים הנמצא בחזית מול הטירור של העזתיים, אולי גם נפנה את הר הרצל בכדי להרחיב את בית החולים שערי צדק כמענה למצוקת המיטות בעיר ירושלים, ובפרט מול הסכנה של פצצות הגרעין האיראניים וסכנת רעידות האדמה שנביאי הזעם נדרכים לכבודה...

בכל מקום ובכל אופן, כאשר מחטטים קברים זו גזירה קשה, וצריכים לעשות חשבון נפש, כדברי הגמרא "דאמר מר: בעון חיים מתים מתחטטין".

ואפילו אם מחטטין את הקברים כהלכה וכדין ובכל הרגישות המתחייבת, הרי זה נקרא בלשון חז"ל "יום ליקוט עצמות", ומחייבת לנהוג באותו יום מנהגי אבלות וקריעה כמבואר בטור ושו"ע יו"ד סימן ת"ג. וכן יש בליקוט עצמות דין שמועה, שאם שמע שהיום ליקטו עצמות חייב להתאבל עליהם, אף על פי שלא היה שם – מתאבל עליהן.

והרעיון מגיע מהגמרא (בבא-בתרא קנד ע"א) הקובעת שפתיחת הקבר מנוולת את המת. וראה בספר גשר החיים (פרק כ"ו סעיף י) שלמד מן הירושלמי, שפינוי המת כשלעצמו הוא ביזיון לו, ואין נפקא-מינא אם זה במת עם בשר ועור או רק בעצמות חדשות או עתיקות. הגר"מ פיינשטיין (איגרות משה, יו"ד ב סי' קנ"א) גם חידש, שיסוד האיסור במצוַת קבורה: בשעת הפינוי מבטלים את מצות הקבורה; ואף ששבים וקוברים במקום אחר, מכל מקום יש פרק זמן שמצוה זו בטלה בו.

וראה בבית יוסף (יו"ד סימן שס"ג) בשם ה"כל בו" (סי' קי"ד) שהטעם דאין מפנים המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראין מן יום הדין, וזכר לדבר: "ישנתי אז ינוח לי" (איוב ג יג). ובשמואל הוא אומר: "למה הרגזתני לעלות" (ש"א כח ט), ואמר כן במעשה שביקש שאול מבעלת האוב להעלות את נפשו של שמואל הנביא וכמבואר במסכת חגיגה (ד' ע"ב).

'הראשון למיזרחיסט'ן'

ועד כמה הדבר חמור, אצטט דוקא מדברי ראש וראשון למיזרחיסטן, הרב קוק (שו"ת דעת כהן סי' רכא) שהתיר ליקוט עצמות של מתים שנמצאו מפוזרים בשבת ויום טוב על ידי נכרים, ואחד הנימוקים הוא, משום כבוד הבריות "שדוחה לא תעשה שבתורה... וכל ענייני שבות בכלל זה".

אבל הבה ונודה על האמת, כל כמה שאתה יותר מרוחק מחיבור והשתתפות בשלטון הציוני – כך תרגיש יותר את הכאב והזעזוע היהודי מפני הסכנה של חיטוטי שכבי. העדה החרדית המנותקת כלול מהמדינה יוצאת למקום למחות ומקיים עצרת תפילה ומחאה;

מנהיגי מפלגת יהדות התורה מוציאים פסק-דין חמור האוסר וגם הפוליטיקאים שלהם זועקים מחאה – אבל בזה הם מסתפקים;

ראשי ש"ס יש ביניהם שכבר מתחילים להתיר עם סייגים ותנאים כאלו ואחרים, אבל אינם מסכימים למה שקורה כרגע בשטח החפירות, אבל גם אינם מוחים;

השבאב המודרן-חרדי כבר מוכן לוותר על התנאים של הרבנות הראשית, והעיקר שלא יסבלו את ההסתה האנטי-דתית בסביבה שהם נמצאים שם בעבודה, בקונצרט, בפורום ובטוקבק; המיזרחיסטן כבר מתירים הכל, גם לאכול את העצמות ולמרחם עם הבלינטשעס של מאכלי החלב בשבועות. וכך הלאה וכך הלאה.

חכמינו ז"ל כבר ראו את זה, ובדבריהם נמתחת קו ישיר בין גזירת חיטוטי שכבי לההתחברות של אנשים עם חוקי הגוים וחגיהם, ואמרו: "קא מחטטי שכבי מפני ששמחים ביום אידם שנאמר (שמואל א יב, טו) והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, אמר רבה בר שמואל זו חטוטי שכבי, דאמר מר בעון חיים מתים מתחטטין. ופירש"י: מחטטי שכבי - מוציאים הנקברים מקבריהם. ששמחים ביום אידם - באה עליהם זו הגזרה להתאבל בה. בכם ובאבותיכם - ואבותם כבר מתו ומה מכה יש בהן [אלא] חטוטי שכבי. וכתיב ונבחר מות מחיים - בתריה דההוא קרא דהואיל ואין ניתנים לקבורה היאך יבחרו החיים למות.

ישנו גם חשש גדול מפינוי בית הקברות העתיק באשקלון, שלחשש זה ממש לא משנה אם מדובר בבית קברות יהודי, מוסלמי, נוצרי או פגאני. ברגע שממשלת ישראל תפנה בית קברות במרכז עירוני, בשל הצורך לשימוש בקרקע לצרכי העיר, גם אם מדובר כפי שלכאורה נראה בעניין של פיקוח נפש. ברגע שדבר כזה יקרה, אין שום סיבה בעולם, שממשלת ליטא לא תפנה את בית הקברות של וילנא או שממשלת פולין לא תפנה את בית הקברות העתיק שברחוב אוקופובה בורשה. בתי קברות אלו, כמו בתי קברות נוספים ברחבי העולם, שוכנים בטבורן של ערים חשובות, על קרקע יקרה במיוחד, שנדרשת באמת לשם המשך פיתוחן האורבאני של הערים. ה' ישמרנו.

מעניין הדבר, שבסוף סימן תג בספר "ערוך השלחן" המדבר בענין ההלכות של ליקוט עצמות, הוא מסיים במאמרים אלו, שגם אנחנו מביאים אותו, דוקא בשעה קשה זו: תניא, היה רבי מאיר אומר: טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה, באשר הוא סוף כל האדם. והחי יתן אל לבו דברים של מיתה, דמי שסופד לאחרים – יספדו אותו, דקבר יקברוניה, דידל בקול לבכות ידלוניה.

היה רבי מאיר אומר: גדול השלום, שלא ברא הקדוש ברוך הוא מידה יפה מן השלום, שניתנה לצדיקים. שבשעה שנפטר אדם מן העולם, שלוש כתות של מלכי השרת מקדימין אותו בשלום. האחת אומרת: "יבוא בשלום". והשניה אומרת: "ינוחו על משכבותם". והשלישית אומרת: "הולך נכוחו". ולא דיין לצדיקין שמיתתן בידי הכבוד, שנאמר: "וכבוד ה' יאספך", אלא שמקלסין לפניו: "יבוא שלום יבוא שלום!" (טור).

ואיתא בגמרא (סוף מועד קטן): אמר רבי לוי בר חמא: הנפטר מחברו לא יאמר לו "לך בשלום" אלא "לך לשלום". אבל הנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום", שנאמר: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" (עיין נימוקי יוסף). בלע המות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!