הרב שאול יורוביץ': אף לא רגע אחד של בהלה

הקריאה המיוחדת של שבת זו היא פרשת זכור, אנו קוראים בה על החובה התמידית לזכור את מעשי עמלק.

מצוות זכירה זו שונה מאוד מהזכירות האחרות שאנו מחויבים בהן, הציווי על זכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני משמעותן היא ידיעת גדולתנו ותפארתנו, לעומתן, זכירת מעשי עמלק מובנה הוא ההיפך, מודעות תמידית לקיומו של הרע וההכרה בחולשת האדם ובקלות שלו להיכשל, וכפי שאנו יודעים שמלחמת ישראל בעמלק היא מדור דור, כלומר היא עדיין מתרחשת, עדיין לא ניצחנו במלחמה זו.

אך בעצם מודעות זו משלימה את הכרת האדם בגדולת נשמתו שמתבטאת בזכירת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, השמירה המעולה ביותר לבל ניכשל היא המודעות לאפשרות הנפילה.

נתבונן קצת בשלושת פסוקי פרשת זכור:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"

טבעו של האדם הוא שלאחר שהשיג את יעדו, ערנותו וזהירותו הולכים ונחלשים, דעתו זחוחה עליו, הוא בטוח בעצמו, בכך הוא מאבד את הפוקוס והריכוז, וממילא הוא נופל. זה מה שקרה לעם ישראל, דווקא בדרך יציאתם ממצרים לאחר מתן תורה כשהגיעו לשיאם התגרה בהם עמלק, זה משמעות זכירת מעשי עמלק בדרך היציאה ממצרים – מודעות לאפשרות הנפילה בכל מצב, מחיית עמלק היא דווקא על ידי מודעות וזכירת מעשיו.

"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים"

עמלק תופס את האדם 'בדרך' כשאין דעתו מיושבת עליו, הקרירות והעייפות וחוסר תשומת הלב הם המביאים את האדם לחוסר מודעות זו עד שהוא מאבד את היראה הבסיסית 'ולא ירא אלהים', זה מה שנותן פתח ליצר הרע.

"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
לאחר מכן אנו קוראים על הדרך למחות אותו וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ כאשר אתה במנוחה וביישוב הדעת, דעתך אינה מבולבלת או אז אתה מוגן מקליפת עמלק.

בתיאור מלחמת עמלק בפרשת בשלח (הנקראת בפורים) נאמר "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק", ודורשים חכמינו ז"ל (ראש השנה פרק ג) "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין". עצם המודעות וההסתכלות למעלה מגביר את כוח ישראל.

כאשר האדם הוא ביישוב הדעת אין לעמלק שום אחיזה בו, בסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן מוצאים פעם אחר פעם שהבעיה נפתרת על ידי "והיה מיישב את דעתו", כך יוצאים מן המיצר.

גדולי ישראל נזהרו מאוד מרגעי בלבול ובהלה, מסופר על אחד מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון שבאחת מטיסותיו חזרה לארץ מעבר לים כמעט והחמיץ את טיסתו והיו מקורביו דוחקים בו להזדרז, אך הוא סירב והעדיף להמתין בשדה התעופה שעות רבות לטיסה חדשה מאשר להיחפז במעט ולו לזמן קצר, כשתמהו מקורביו על זה הוא הסביר להם שאדם ללא יישוב הדעת אינו אדם. ולכן הוא מעדיף המתנה מרובה על פני חיפזון מועט המביא לידי בלבול הדעת.

סיפור דומה מסופר על רבי אהרן מבעלזא זי"ע שפעם בערב פסח לאחר שסיימו לאפות מצות שמורה הרחק מביתו והיה מאוחר מאוד ולא מצאו הסעה זמינה והלחץ היה גדול, אך הוא התעלם מכל זה ביקש שיביאו כיסא התיישב ואמר "הושע נא נפש מבהלה" ורק אחר כך הסכים להמשיך, הוא לא היה מוכן לקבל אף רגע אחד של בהלה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!