'כלכליסט': לא מאוחר לעצור את החרדים

גל ההסתה העכור השוטף את ישראל כנגד הציבור החרדי לא פוסק לרגע. הבוקר מפרסם העיתון 'כלכליסט', במסווה של תוצאות מחקר אוביקטיבי, כתבה כנגד מערכת החינוך החרדית ומגדיר את החילונים: "מיעוט הולך וקטן הנושא בנטל הכלכלי והביטחוני". הנה קטעים מהכתבה:

הנתון המצוטט ביותר מהדו"ח שחיבר "מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל" הוא בכלל הערכה עתידית לגבי 2040. הכלכלן פרופ' דן בן דוד טוען בדו"ח כי אם המגמות שאפיינו את מדינת ישראל בעשור האחרון יימשכו, בעוד 30 שנה כ־78% מתוך התלמידים בבתי הספר היסודיים במערכת החינוך יהיו חרדים או ערבים. כבר ב־2013, על פי נתוני הלמ"ס, יותר ממחצית הילדים ילמדו בחינוך החרדי או הערבי.

על פי בן דוד, המצב הנוכחי - שבו שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בקרב חרדים וערבים הם נמוכים ביותר והילדים הלומדים בזרמי חינוך אלה אינם מקבלים השכלה שמקנה "ארגז כלים" להתמודדות בשוק עבודה מודרני - אינו בר־קיימא בעבור מדינת ישראל.

ככל שהמדינה מאפשרת לבחור באי־תעסוקה כדרך חיים, היכולת שלה לממן אורח חיים כזה הולכת ונעשית מוגבלת, בעוד חלקן באוכלוסייה של הקבוצות שמקבלות את הסיוע הולך וגדל.

"בישראל של 2040 מיעוט אולי יוכל לבחור באי־עבודה כדרך חיים, אך כאשר מדובר ברוב - הרי שהמצב אינו בר־קיימא", כותב בן דוד.

לדבריו, "אם שיעורי האי־תעסוקה לא יירדו, נשאלת השאלה אם המיעוט ההולך וקטן, ששולח את ילדיו למערכת הממלכתית והממלכתית־דתית, ימשיך לשאת בנטל המימון ובנטל הביטחוני. מה עוד, שבתחומים מסוימים (אקדמיה, רפואה, הנדסה) העובדים המובילים לא יתקשו להעתיק את מקום מגוריהם מישראל. "במקרה כזה לא ברור כיצד מדינת ישראל - המעוניינת להישאר בעולם המודרני - תוכל לעשות זאת".

בתחום התעסוקה ישראל שונה לגמרי מהמדינות המפותחות, מסיבות רבות. למשל, העלייה הגדולה ממדינות ברה"מ לשעבר בתחילת שנות התשעים הגדילה בבת אחת את שיעור האבטלה בישראל. אולם לאחר מכן קליטתם המהירה יחסית של העולים גרמה לירידה בשיעורי האבטלה ולירידה מקבילה בשיעורי האי־תעסוקה - כמעט לרמה ששררה לפני גל העלייה.

ולמרות זאת, בטווח הארוך, שיעור האי־תעסוקה בישראל נמצא במגמת עלייה. בקרב גברים שיעורי האי־תעסוקה בישראל גבוהים היום במידה ניכרת בהשוואה למדינות ה־OECD.

לפני שלושה עשורים שיעורי האי־התעסוקה בישראל וב־OECD (גילאי 35–54) היו דומים (9.4% בישראל ו־8.1% ב־OECD). מאז הוכפל שיעור האי־תעסוקה בישראל, וב־OECD הוא גדל ב־48% בלבד.

בקרב יהודים חרדים שיעור הלא מועסקים גדל מ־21% ב־1979 ללא פחות מ־65% ב־2008. בן דוד מציע כמה הסברים אפשריים לתופעה זו, ובהם הצורך ללמוד בישיבה עד גיל מבוגר, אך לדבריו, הסבר מרכזי הוא העלייה בתשלומי ההעברה מהמדינה על פני השנים.

בקבוצת הנשים שיעורי האי־תעסוקה בולטים בקרב נשים ערביות (כ־76%). אולם במקרה זה ניתן לראות מגמה של שיפור לאורך השנים: לפני 30 שנה כמעט כל הנשים הערביות בגיל העבודה העיקרי לא היו מועסקות (95%).

לפי הנחות שמרניות של בן דוד, אילו שיעור התעסוקה בישראל היה עולה לממוצע של ה־OECD - התוצר המקומי הגולמי בישראל היה גדל ב־75 מיליארד שקל.

אילו שיעור התעסוקה בישראל היה עולה לרמה שקיימת כיום בארה"ב, היו מתווספים לתוצר הישראלי 97 מיליארד שקל. לפי בן דוד, "זו היתה יכולה להיות מדינה אחרת, עם רמת חיים גבוהה יותר לכל, עם יכולת רבה יותר לסייע לנזקקיה ועם חלוקה אחרת של נטל המימון".

לנוכח תפקידה החשוב של מערכת החינוך לעתיד המדינה, השוואת הישגי תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים מעלה תמונה מדאיגה. הבעיה היא לא רק בהישגים, אלא גם בפערים הרחבים בין קבוצות שונות של האוכלוסייה בישראל. "לפערים המתגלים בין תלמידי ישראל אין אח ורע בעולם המערבי. לאור מחקרים המצביעים על קשר הדוק בין הישגים במבחנים אלה לבין צמיחה כלכלית, קשה לראות איך ילדי ישראל של היום - עובדי ישראל בעוד דור - יוכלו להתחרות בהצלחה עם עולם מערבי שהישגי ילדיו היום גבוהים בהרבה", מציין בן דוד.

השכלה = תעסוקה והכנסה

קיים קשר ברור בין רמת ההשכלה, שיעורי התעסוקה ורמת ההכנסה (ראו גרף). בן דוד מתריע כי רמת החינוך הבלתי מספקת בתחומי היסוד פוגעת ביכולתם של ילדי ישראל להפוך בבגרותם לעובדים בעלי יכולת התמודדות טובה בשוק עבודה גלובלי, והדבר מתעצם כאשר מדובר באוכלוסיית החרדים ובערביי ישראל. לדבריו, "מנהיגי החרדים מסרבים לאפשר למדינה ריבונות בנוגע להנחלת לימודים שיאפשרו לילדיהם חופש בחירה לגבי אורח החיים העתידי, בעוד שבקרב ערביי ישראל קיימת נכונות לקבלת ליבת לימודים ברמה גבוהה, אך המדינה אינה מספקת את הכלים הדרושים שיאפשרו זאת".

כשבן דוד בוחן את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל, הוא מחלק את תקופות הצמיחה לשניים, כשנקודת השבר היא 1973. בין השנים 1950–1972 צמח התוצר לנפש בישראל בממוצע שנתי של 5.5% - יותר מכפול מהמקובל במדינות המערב באותה תקופה. מ־1973 מסלול הצמיחה שטוח הרבה יותר ומשקף קצב צמיחה אטי של 1.6% בתוצר לנפש. במונחים יחסיים, רמת החיים בישראל נסוגה בעקביות לעומת רמות החיים במדינות המובילות בעולם. הדבר בא לידי ביטוי במדד פריון העבודה (תוצר לשעת עבודה). עד אמצע שנות השבעים הלכה ישראל והתקרבה למדינות ה־G7 (ארה"ב, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן ובריטניה), כשהעובד הממוצע באותן מדינות ייצר רק 2.3% יותר לשעה מהעובד הישראלי. מאז, פריון העבודה ב־G7 התרחק בהתמדה מזה שבישראל, וב־2008 היה גבוה ממנו ב־32%. באותה שנה ייצר העובד האמריקאי בשעה 49% יותר מהישראלי.

קישורים:
אתר כלכליסט

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!