"להשתמח" - הביטוי של הנערה ששמחה מכלום

המורה שלי ללימודי נפש לימדה אותי, כבר לפני שנים, לעשות משהו כל כך נצרך. כמה חשובים מורים נכונים לחיים.

היא לימדה אותי לעבור, ואפילו לרגע, לצד השני של הגשר ולשהות, אפילו רק לכמה רגעים אצל האדם האחר. להרגיש אותו.

בלי לשפוט אותו, בלי לנסות לתקן את מחשבותיו בלי לעזור לו בלהסביר לו איך כדאי שיתנהג. זה לא קל לעשות את זה. לא תמיד אני מצליחה. יש בנו נטיה עמוקה להיות אנחנו,

לראות את האחר רק מתוך מסך העשן של עצמנו, לנסות לעצב אותו שיהיה כמונו, להסביר לו  איך כדאי לו לחשוב, לעשות לו 'מיינדסט' חדש.

גם אם האחר מעליב אותך, או מרגיז אותך, או אומר מילים פוגעות, לרגע, אם תעזבי את עצמך, ותיכנסי לראש של האחר, תראי שהמילים שלו, אלה שנאמרו ולא היו נעימות לך לשמוע, באות מסיפור שלם אצלו באישיות, סיפור שבנקודת הזמן הזו נפגש עם הסיפור שלך.

יש אנשים שכשאת עוברת על הגשר הזה, אפילו לרגע, מתארחת אצלם לשניה, ומנסה להבין איך פועל הראש שלהם, את נפעמת.

ואת אומרת לעצמך, אפשר קצת מההגיון שלך, אפשר ביס מארטיק ההסתכלות שלך?

יש לי חברה חדשה. היא בת 44, נראית כמו בת 19, חכמה ורגישה, מלאת תובנות על החיים, קופצנית ועליזה, בימים רגילים לא היו הרבה סיכויים שאכיר אותה,

החברות שלנו התפתחה הפוך. הסדר הרגיל של חברות הוא שאת מכירה מישהי ואחר כך כשנרקמים הימים, את מתחילה להכיר גם את ההורים שלה, גם את האחים שלה, מוזמנת לשמחות, קירבה  משפחתית מתרחשת.

בחברות שלנו, הכל קרה הפוך. קודם הכרתי את ההורים שלה, ישבנו, דיברנו, הבנו פיסות החיים, ורק אחר כך הכרתי יותר ויותר את בתם. אני לא יכולה להתקשר אל החברה החדשה שלי, אני לא יכולה לראות את ילדיה, שאמורים להיות, פחות  או יותר, בגילם של ילדי. אני לא יכולה כי ילדיה לא נולדו.

אני לא יכולה להתקשר אליה, כי היא נפטרה. חברתי, נפטרה מהמחלה הנוראית ההיא שמתחילה באות סמך כשהיתה נערה בת 19. אני לומדת ולומדת את החברה החדשה שלי, אילן אילן במה אברכך, זכיתי להכיר את האנשים שגידלו אותה, אני לומדת להכיר אותה יותר ויותר מתוך מה שהשאירה כאן בעולם.

אין אחד מאיתנו שלא חושב על זה, על מה יזכרו ממנו, איזה חותם הוא יותיר. החברה שלי השאירה כאן מסר. יותר מאחד.

אני מנסה להכנס להגיון שלה, ולהלך מחשבותיה בשנתיים שהיתה חולה, ועברה ממציאות של ילדה אנרגטית, פורחת ועסוקה במעשים טובים ואמונה, אל יום אחד שהתחילו בו כאבים באזור הכתף, הריאה, יחד עם חולשה נוראית, כאבים שהשתיקו אותה, וחשפו את מה שהתחולל בגופה.

מה עובר על חולים קשים ברגעים של תנועה בין יאוש לחיים לבין תקוה וסוף. דסי יקרה, אני חושבת שהבנתי מה עשית כדי לשרוד עוד יום, עוד שעה.

את עלית על נקודה במח, נקודת השמחה. את כזו אינטיליגנטית וצעירה אבל הבנת ממיטתך במחלקה האונקולוגית ששמחה אינו דבר שמתחיל כאן ונגמר שם, את הבנת שלשמחה יש ערך עצמאי בתוכנו, לא משנה מה מצבנו.

את עלית על הבנה. את יודעת, חברות, בין היתר, לא רק עוזרות אחת לשניה אחרי לידה, או מעבירות חויות של חינוך בסגר קורונה, חברות, בעיקר מעבירות אחת אל השניה תובנות חיים.

זה גלגל כזה של אחת מספרת לשניה מה קרה אתמול עם בעלה, השניה מקשיבה, מעבדת נתונים ואז עוזרת לראשונה להבין מה פה קרה ואיך אפשר מכאן להיטיב.

חברתי החדשה, את אומנם לא פה 24 שנה, אבל את 'תובנת השמחה' הצלחת להעביר אלי.

אני מנסה לשחזר את הרגע, בו את שוכבת שם במיטה, חלשה וקירחת ומבינה שבתוך הגוף יש מחלה, אבל  ליד המחלה, יש עוד משהו. ליד המחלה יש עיגול. נפרד. לפעמים כמה, "עיגולים של שמחה", ביטוי שאת המצאת, חכמה אחת,

וכמה שאפשר להיות חלשה באנרגיות, עיגולי השמחה מטיילים בתוכנו, יש להם נוכחות משלהם,

ואין להם קשר רק לאירועים חיצוניים כמו חתונה או בר מצווה, לידה או ברית, יש אנשים שבשמחות של עצמם, עצובים, "אוף, בגלל הקורונה הזאת לא הגיעו כל מי שרציתי, השמלה לא יצאה כמו שבכפתורים תיכננתי",

התפקיד שלנו,

דסי, תודה על הלימוד, תודה על הביטוי שהמצאת, התפקיד שלנו הוא לזהות את עיגולי השמחה בתוכנו, גם בתוך האחרים, אלה שעומדים מולנו, ולהגדיל אותם כמו שהסברת, "עמוק בליבך, עיגולים של שמחה",

ולכן הגית את הפועל, את, את, חברתי הצעירה - מתבגרת, כן, את את, הגית מילה, שהיא בעצם שאלה, שאלה פילוסופית של תפיסת עולם התנהגותית: המצאת את הביטוי: 'השתמחת היום?'

לשים את השורש ש.מ.ח. בתוך בנין התפעל, אני צריכה להתייעץ על זה עם מלכה, העורכת הלשונית של העיתון,  אבל לשים את השורש הזה בבנין התפעל, להטות אותו לשאלה בעבר, זו גאונות לשונית, כי בבנין התפעל אנחנו מצטרפים, אנחנו לא לבד,

לשאול מישהו, 'השתמחת היום?', זה להגיד סיפור שלם, זה לשאול, תגיד שימחת היום מישהו, אפילו שמחה קטנה, הגדלת למישהו היום את עיגולי השמחה, והרגשת בזכות זה שצירפת את עצמך למצווה, ובעצם שימחת גם את עצמך?

"יהללו יהללוך מלאכים", דסי רבינוביץ', הטור הזה לעילוי נשמתך,

 אני הולכת רגע להשתמח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!