הגוי קנה, אבל האם אנחנו באמת מכרנו?

שבועות רבים עוד יחלפו עד שרבים מקרב הציבור יטלו דבר מאפה וקמח לתוך עגלת הקניות, מבלי לבדוק את תאריך הייצור, ומבלי לחקור האם מדובר 'מקמח שנטחן אחר הפסח'.

לא, חלילה מלומר שאינם סומכים על דברי השולחן-ערוך והמשנה-ברורה שהתירו מכירת חמץ לגוי. אלא שהטענה היא, כי היהודי שמוכר את החמץ, אינו עושה זאת ב'תום לב' ואינו מוכן נפשית לעובדה כי במהלך שבוע הפסח, החנות או המפעל ש'מכר' לגוי אכן באמת כבר אינו שלו.

זו הסיבה האמיתית לכך שרבים אינם מתייחסים למכירת החמץ, כי הם סומכים בהחלט על הגוי שקנה, אלא אינם מאמינים ליהודי שמכר.

סיפר לי ידיד שבבעלותו מפעל לייצור ביסקוויטים, שבערב פסח הגיע לביתו של הגר"נ קרליץ, כדי שימכור את חמצו לגוי. "את מפתחות המפעל בבקשה", תבע הרב.

"מיד אביא אותם", אמר הבעלים.

"רק תדע לך שהמפתחות אינם נשארים אצלי במשך החג, אלא בתוך שעה עוברים לידי הגוי ואינני אחראי למפעלך במהלך החג", הודיע לו הרב. משהביא בעל המפעל את המפתחות והניחם על השולחן, השיב לו אותם הרב בחזרה ואמר: "רק רציתי לוודא שאכן הגעת באמת למכור ואכן המכירה נעשית כדת וכדין".

'מכירת חמץ' מתבצעת בדרך-כלל באמצעות רבני השכונות והערים. אני מאמין שאין הרבה יהודים שיצא להם להכיר באופן אישי את הגוי שקנה את רכושם בערב החג. לי - זה דווקא קרה, והכרתי את הגוי באופן אישי. מידי שנה אני מבצע 'מכירת חמץ' ובתוכה את הקפיטריה במרכז הרפואי 'מעיני הישועה', הנמצאת בבעלותי, באמצעות רב בית החולים, הרב יוסף הופנר.

ידעתי כי את הקפיטריה קונה אח ישמעאלי, העובד בבית החולים. שכן, בימות השנה, בכל פעם שהגיע לקפיטריה בכדי לאכול, לאחר שערכתי לו חשבון ונקבתי בסכום המגיע לי, היה מניח את התשלום על הדלפק, ומפטיר לעברי: "חכה, חכה, יש שבוע אחד בשנה שאני כאן בעל הבית ולא אתה..."

חייכנו אחד לשני, אך לא העליתי בדעתי מה זומם האיש.

הקפיטריה שלי...

גם השנה ביצעתי את מכירת החמץ כדת וכדין. חתמתי על המסמכים, הרמתי את הממחטה לקבלת קניין, קיבלתי לידי תעודה חתומה על-ידי הרב כי מכרתי את חמצי כדין, ונכנסתי לחג כשאני שמח, רגוע וטוב לב.

באחד מימי חול המועד, בשעות הערב, הזדמנתי ל'מעיני הישועה'. המתנתי בחדר המיון ולפתע, הוא מתקרב אלי.

"חג שמח חברון", הושיט את ידו לשלום, תוך חיוך רחב.

כן, זה היה האח הישמעאלי. הוא הביט לתוך עיני, הרצין פניו, וציווה: "תפתח לי את הקפיטריה, אני רעב מאוד. מהבוקר לא אכלתי".

עמדתי מולו ובקשיחות אמרתי: "פסח היום. הקפיטריה סגורה עד אחרי החג. איך אפתח לך?"

האיש לא ויתר. "הקפיטריה היא שלי ולא שלך. זה שהשארתי לך את המפתח, לא אומר כלום. אם אינך זוכר, בערב החג קניתי את המקום ובבקשה תפתח את הקפיטריה שלי". הוא הדגיש בדיבורו את המילה "שלי"!

עמדתי מולו בהלם. במהלך שתי דקות התרוצצו במוחי עשרות מחשבות, ולבסוף הגעתי למסקנה האמיתית, כי אכן צודק הערל והקפיטריה אכן שלו ובבעלותו, וכי מעבר למפתח שיש ברשותי, על-פי דין, אין לי כל שייכות לקפיטריה.

"בא אחרי", אמרתי לו.

צעדנו בדממה במסדרונות הארוכים של בית החולים. אני הולך ראשון והוא במרחק צעד אחרי. נכנסנו לקומת הקפיטריה. נעמדתי מול הדלת, הוצאתי את צרור המפתחות מכיסי, נעצתי את המפתח בחור המנעול, הספקתי לסובב חצי בריח, ואז –

הוא טפח על שכמי ואמר: "סגור חזרה. אל תפתח את הדלת, בסך הכול רציתי לראות עד כמה אתם רציניים. האם כל מכירת החמץ הזו רצינית או שהכול משחק".

"מכרתי את החמץ, הנה תעודת מכירה מרב" - מתחננים בעלי החנויות בפני הלקוחות.

אנחנו צריכים להבין דבר אחד: הלקוחות מאמינים שאכן הגוי קנה. אבל הם לא סומכים עלינו שאנחנו מכרנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!