ביום רביעי הוא עוד ישב עם חיוך ועצב, בשבת הוא נפטר // טור אישי

בימים כאלה שבהם מסתובבים כל כך הרבה אנשים שבטוחים שהם יודעים - הכי חכם זה להתכנס בתפילה ולשתוק.

ביום רביעי האחרון, הלכתי עם אבי שיחי' לנחם את השכן היקר והמוערך שלנו - החסיד רבי מנחם מנדל משי-זהב ומשפחתו. הוא ישב 'שבעה' על רעייתו, שרה זיסל ע"ה, שנפטרה מקורונה. לפני כשלושה שבועות הוא ישב 'שבעה' על בנו ז"ל.

אבי שוחח איתו באריכות, על אשתו הצדקת. על החיוך התמידי שהיה נסוך על פניה. דיברו גם על הספרים הרבים שזכה לכתוב ולהוציא לאור בחייו - מעל 500. הוא היה סופר פורה. בעברית ובאידיש. תיעד את הליכות גדולי ישראל בדורות קודמים, וכתב סדרת ספרים על חגי ישראל.

הרב משי-זהב היה נראה מעט חלש. דיבר בחולשה. חשבנו שזה בטח מהצער על אשתו ובנו שנפטרו באותו חודש. לאחר מכן סיפרו הבנים, ובהם יהודה משי-זהב, זיכרונות על אימם הצדקת - ועל הצער מכך שנדבקה בנגיף. "שום נכד לא התקרב לדלת. הם ביקרו רק מהמרפסת", סיפר יהודה. "בחנוכה, הייתה תחושה של סיום המגפה. ערכנו מסיבה גדולה לכל המשפחה. סיבה שכנראה גרמה להידבקות שלה. אבל אנחנו לא מבינים חשבונות שמים".

קמנו וניחמנו את האבא והילדים: הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאַר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וְלֹא תּוֹסִיפוּ לַדְּאָבָה עוֹד.

זו הייתה הפעם האחרונה שבה פגשתי את הרב מנחם מנדל משי זהב. האיש עם הדרת הפנים והמילה הטובה והחכמה בכל הזדמנות. השכן שכל כך הערכנו וכל כך הוקרנו. רק ביום רביעי הוא ישב מולנו - אדם עם חיוך ועצב, גדוּלה וענווה שהיו שזורים באיש הזה, שידע כל כך הרבה. בשבת הוא החזיר את נשמתו לבוראה. הכי פתאומי שיש.

עוד זווית בתקופה הלא-פשוטה שאנחנו מצויים בה, ושאנחנו צריכים להתפלל להקב"ה בזעקה ובתחנונים שכבר ייקח מאיתנו את התקופה הזו ויביא עלינו בריאות וחיים טובים. לצד שמירה על ההנחיות כמובן. חובת ההשתדלות.

לפני קרוב לשנה, באחד מימי חודש אדר, אבי שיחי' שלח אותי להביא כיבוד שהכין הרב בן ציון קופרשטוק עבור הילולת סבנו הרוחני - המשפיע הצדיק רבי משה ובר זיע"א. ר' בן ציון קיבל אותי במשרדו שבניין מוסדות 'בית יעקב הישן' בירושלים. הגיש לי את הכיבוד ויצאתי. הוא היה נראה חסון ובריא, כולו מרץ וגבורה. לא שיערתי שיחלפו כמה ימים בלבד - ורבי בנציון יצטרף לסטטיסטיקה כאחד מראשוני הקורבנות של הנגיף האכזרי בארץ.

לאורך התקופה של מנייני המרפסות - הייתי רואה במרפסת שמעבר לכביש, זוג יקר, הורים למופת, שגם הם חרדו מהתקופה וממידת הדין שמתוחה. הם הרבו בתפילות וייחלו לטוב. גם בהם - הרב צבי וביילה פרוש ע"ה - הנגיף הקטלני פגע וקטף אותם לגן עדן. בהפרש של יומיים.

בתחילת מנייני הקורונה, הוא ישב - רחוק מכולם, עם סטנדר וסידור ישן - זמר הנשמה רבי דדי בן עמי ע"ה. חסיד ברסלב שמח שזכינו להיות שכניו ולקבל שיעור בענווה במשך שנות השכנות הנפלאה. הוא ישב שלוש פעמים ליום, מתחת למרפסת של משפחת אייזנבאך, והתפלל בכוונה, רחוק מכולם. ר' דדי שמר על כל ההנחיות - והסתגר במשך חצי שנה בביתו. לקראת ראש השנה החליט לצאת לראשונה מזה תקופה. הוא התפלל את תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת 'חתם סופר'.

בכ"א בתשרי, היום הקדוש של 'הושענא רבה' הוא החזיר את נשמתו לבוראה לאחר שנדבק בנגיף. אלו הן פיסות של זיכרונות מכמעט-שנה שדוגמתה עוברת על כולנו. אני מניח שכל אחד מהקוראים שומר בכאב את זכרם של כמה וכמה מכרים שאותם הכיר והעריך, ובדרך הטבע היו בריאים לחלוטין - עד שהגיע הנגיף.

אינני יודע מה המסקנה - ואני חושב שבימים כאלה שבהם מסתובבים כל כך הרבה אנשים שבטוחים שהם יודעים - הכי חכם זה להתכנס בתפילה ולשתוק. אבל אין ספק שמכל אחד ואחד מאיתנו מצופה להתחזק בשני הדברים הכי בסיסיים: לנקוט אומנות אבותינו בידינו ולהתחזק בתפילה לה', תפילה אישית זכה לצד תפילות הציבור הרבות, שהקב"ה יחוס וירחם עלינו וכבר יוציא אותנו מהתקופה החשוכה הזו, לצד חובת ההשתדלות המוכרחת של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. מ-א-ו-ד. בלי פשרות ובלי עיגולי פינות. והלוואי שעוד בחודש הזה נשמע ונתבשר רק בבשורות טובות, ישועות ונחמות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!