המוטציה החדשה כבר כאן והיא לא בריאותית // מנחם גשייד

המוטציה החדשה כבר כאן ועכשיו. ואכן מדבקת מאוד. לא בהכרח המוטציה של הווירוס, אלא הפוליטית. הפוליטיקאים אינם מסתפקים בניסיון לשכפל את עצמם באמצעות הרשימות הקיימות כדי לוודא את המשך חייהם הפוליטיים, אלא פותחים מפלגות בזו אחר זו.

אתה יושב מקשיב או קורא, נוכח או שומע מועמדים המכריזים על פתיחת מפלגות ומנסה לחשוב מה עובר או עבר עליהם. מה הם רוצים, לאן הם חותרים, כמה הם מעושים ולפעמים גם מאוסים. כמה גיבובי שטויות אפשר לומר ברצף במשך רבע שעה בפאתוס של 'אני מכריז בזאת...'

מאוחדים, נתאחד, יחד, כולנו, נעשה, נפעל, נדאג, נארגן, נשנה, נסדר, נשמור, נשמר, נחסן, נייבא, נייצא, נכפיל, נשלש, נחתום, נקים, נוכיח, נרגיע, נהיה, נבנה, נגדל, נעזור, נסיט, נטיס, נלמד, נלמד, נמריא, נכיר, נריע, נשוט, נאתגר, נחגור, נחריג, נפיץ, ננפיץ, אה, וגם קצת ננדנד לכם, נשקר, נמתח אתכם, נעבוד עליכם, בלה בלה בלה בלה ' אני מכריז בזאת'.

המשותף לרוב המועמדים הללו, חלקם ראויים, חלקם עתירי זכויות בפעילות ברוכה במרחב הציבורי שברגע שבו הם מכנסים מסיבת עיתונאים של 'אני מכריז בזאת', הם מנסים לגלם איזו דמות שהיוותה עבורם גיבור ילדות ולחקות אותו ואת הופעתו. הם נצמדים לטקסטים שכותב להם היועץ החדש, מתעלמים מהאנשים שמכירים אותם שנים ואומרים כמעט כל מה שאינו תואם את מה שהם באמת.

כותב השורות

וזה לא שאין להם מה למכור. יש להם. אבל הם מנסים להתחיל ישר בבונוס. אפס צניעות, מקסימום הבטחות והם לא מפסיקים עד שהם בטוחים שאמרו את כל מה שהיה להם להגיד. 'היית מיוחד, זה לא ייאמן איך זה תפס' – יגיד היועץ שלכאורה יושב פעם ראשונה בקונטרול וחש כאילו יושב בבור הפיקוד שמורה למטוסים להפציץ את הכור האיראני.

בדרך כלל יש הקטע הזה שבו המועמד מספר שהוא בכלל לא רצה אלא נאלץ להיעתר ללחצים מכל הכיוונים, ורק בשל היותו חש את פעימות ליבו של העם שכמהה למנהיגות אחרת, והעובדה שכל חייו רק שירת את המדינה, הדאגה לעתידה ולעתיד דור ההמשך מניעה אותו. ואני רוצה לומר לכם כי מהשיחות שאני מקיים אני מפנים כמה אתם האזרחים משוועים לשינוי המתבקש/ הנדרש / הקריטי.

לא מכבר ישבתי עם אחד מהדמויות הללו. באמצע הפגישה קלטתי שהוא החליט להתאמן עלי. הוא שכח שביקש להתייעץ. ואז התחיל להבהיר לי שהוא בכלל ראה את שליחותו בחינוך הדור הצעיר, אבל לחצו עליו... והוא אפילו התחיל למנות שם של דמות ציבורית והגדיל לעשות כשסיפר: הלכתי להתייעץ עם.... ונקט בעוד שם. אודה, סבלנותי פקעה מהר משתכננתי: הקשב, הצעתי לו, אין לי מושג מי לחץ עליך ובעצתו של מי שאלת ומה אתה באמת רוצה לעשות בחיים, אבל ההיצע המועמדים כה גדול שככל שתנסה להסביר שאתה כאן כמעט בעל כורחך, אתה תחסוך התבלטות למצביעים רבים. זה או שאתה כאן כי אתה רוצה, ועדיף רוצה מאוד, או שאל תהיה בכלל. ונניח שאכן אתה רוצה ייעוד בשליחות ואתה באמת נשלחת לזירה (אולי באזיקים...), פשוט תפסיק להגיד את זה. תמכור את מה שיש לך. אל תנסה להיות מושלם, אל תנסה להתחסד. אל תבקש 'פרס ישראל' על הסכמתך להתמודד.

כפי שאתם מתארים לעצמכם נפרדנו בידידות ובכך ש'אהיה איתך בקשר מחר. למדתי הרבה'. אך יש מחר לאחר זמן. אותו מועמד, הלך לחפש יועץ שמעניק הנחת ידוענים. לכן אגב, מי שרוצה להישאר יועץ של פוליטיקאי לאורך זמן, תמיד כדאי להסביר לו: העצה הזאת שאנחנו מדברים עליה עכשיו, אתה אמרת לי פעם. למדתי אותה ממך. מניסיון הם מאמינים. מאה אחוז.

אה, וכמעט שכחנו את מילת הקסם: השוויון. נפעל בשוויון, ניצור שוויון, נתקן שווין, נחלק את המשאבים בשווין, כלומר חוץ מאת העמדה הפוליטית שלי שהוא אינה מועמדת לשיח על שוויון. אך מהרגע שאני המחליט - בואו נדבר על שוויון. איזו מילה מצחיקה, הגדרה מטופשת, ובעיקר מעידה על ניסיון לצדקנות וצרות עין ולא פחות מכך ניתוק מוחלט מהמציאות.

אין דבר כזה שוויון. אין מציאות כזו. בשום מדינה, בשום מקום. אין לאיש יכולת ליצור שוויון. אפשר לקרב, להקצות יותר משאבים, יותר הזדמנויות בתחומים מסוימים – אי אפשר ליצור שוויון. אפשר לשאוף לשוויון במערכות חינוך כדי שכל אחד יקבל כלים לפרוץ דרכם ואיתם.

כשפוליטיקאי מדבר על שוויון, הוא מנסה לקרוץ לרובד מסוים על חשבון רובד אחר. אך הוא יודע שאין אפשרות כזו. ואגב, טוב שאין. מהרבה סיבות. לו היה שוויון להרבה מאוד אנשים לא היה סיבה לקום בבוקר. לו השוויון היה טוב לעולם, בורא עולם הבורא בחסדו ובטובו מחדש בכל יום תמיד היה בורא עולם שוויוני. ככל שפוליטיקאי מדבר יותר על שוויון, זו עילה לברוח ממנו רחוק ככל הניתן.

אדרבא שיקום דוגל השוויוניות ויודיע שבשם השוויוניות הוא רץ בפוליטיקה, יישאר חבר כנסת שוויוני, ומשרת השר שתוקצה למפלגתו המוצלחת לכאורה, תקבע באמצעות הגרלה בין כל הנבחרים האחרים ברשימה. אחרת עצם דרישתו לקבל משרת שר – אינה עולה בקנה אחד עם שיווניות.

השילוב המתעתע של 'אני מכריז בזאת' יחד עם 'לא יכולתי לעמוד מנגד' מתנגש במורד הדרך עם המציאות. פעמים שנראה שיש 'המכריזים בזאת' רק כדי שלאחר שבועיים שבהם הם החליפו שש פעמים אופטיקאי ולמרות זאת לא הצליחו לזהות את שם מפלגתם בסקרים הם 'מכרזים בזאת' – לנוכח האתגרים כמובן, על שילוב כוחות וחוברים למפלגה אחרת. יחד נפעל, נעשה, ניצור וכל השאר.....

ובאווירת הביחד הם משבחים זה את מרכולתו של האחר. פלוני יהיה מספר 2' ומ"מ ויחד נקבע את הרכב המפלגה. הלו, חברים, קודם תביטו קצת בספר הבוחרים. ככה שיהיה לכם איזה צל של מושג. ואז הם ממשיכים: חכו, אתם עוד תופתעו. יצטרפו עוד בהמשך, הם יספרו לנו. יחד הם מנסים לפאר את ה'דרך החדשה'. ונראה שמרוב סלילת דרכים לא מצליחים לראות קצת צבע ירוק מרגיע למול העיניים.

חלקם עושים 'שופינג' גדול טרם הם 'מכרזים בזאת'. הם מרחרחים פה שום, מנסים במפלגות ישנות או מבוססות, האם יש סיכוי לשריון. באיזה מקום. מי לפניהם. ורק אז הם חוברים ל'טובת המדינה' למקום שממנו הם יכולים הכי הרבה להשפיע.

לרוב, אותם אנשים של 'אני מכריז בזאת', לטובת דור ההמשך, אלו המכריזים: אני מביט בנכדים שלי ומדואג ועוד, הם אלו שבחלוף תקופה קצרה יחסית לוקחים 'פסק זמן' כי רוצים להיות קצת יותר בחברת הנכדים. הרי מגיע להם לאחר מסירות כה גדולה. כאילו מישהו הפריד אותם בסלקציה אכזרית מהנכדים ביום שהודיעו: 'אני מכריז בזאת'.

ה'פסק זמן' הזה הוא מעין נכד של 'אני מכריז בזאת'. כלומר, אני מודע לכך שאתם כה מאוכזבים אבל 'תיכף אשוב'. אני מקווה. כרגע סגור לצורך שיפוצים. לא של הבית. של המותג הפוליטי שרציתי להיות.

יכול ויש פוליטיקאים שבשם הדאגה העמוקה שלהם למדינה ולאזרחיה, רגע לפני שהם עוזבים את המפלגה שלהם – לאחר שהתברר להם כי לא יגיעו באמצעותה לשום מקום מיוחד – הם רואים צורך לנחם את האזרחים בעוד הבטחה: 'פסק זמן'.

רק שתלמדו להעריך: בשל היותם משוכנעים שאתם גם ככה בקושי תתמודדו עם האובדן הגדול בהיעדרם, הם חוסכים מכם את הניסיון שלהם להשתלב – ללא הצלחה - במפלגות אחרות בטרם הבהירו שהם לוקחים 'פסק זמן'. בקצב הזה עוד יקימו מפלגה בשם 'תיכף אשוב'.

'הטרגדיה' היא שיש אנשים מוצלחים בתחומם. מוכשרים. נבונים. מוערכים. הסיפור מתחיל כשהם מתבלבלים. שהם רוצים לקפוץ למשבצת הבאה. כלומר לא להיות הכי טובים במה שהם עושים, אלא לדלג למשבצת הבאה ואם אפשר כמה משבצות יחד.

ולא, זה לא בהכרח בגלל אירוע מוחי, או קדם אירוע. זה פשוט סוג של טעות אופטית. או הסתנוורות מכמה כותרות. יושב לו פקיד, חזק ככל שיהיה, כזה שעיתוני הכלכלה מריעים להצהרותיו/ לעמידותו העיקשת / למהלכים שמקדם או בולם, ואז הוא אומר לעצמו: רגע, אם את כל זה אני מצליח כפקיד, מה אוכל לעשות אם אשב בראש השולחן כשר... הוא רק שוכח שהוא יוכל לעשות בדיוק מה שהשר יכול היה לעשות מולו בעודו פקיד. ואז הוא כמובן מכריז בזאת...

זה קורה לפקידים, זה קורה לגנרלים, לרמטכ"לים, לראשי עיר, לידוענים כאלו או אחרים, לעיתונאים, המשותף לרובם זה הדרך הקצרה שהם מבקשים לעשות בדרך להגיע לפסגה. בזה אחר זה, הם באים והולכים, הולכים ובאים וחוזרים לעשות לביתם, לטייל עם הנכדים בארץ הנפלאה הזו עם הערת אזהרה על שמם בדמות ה'פסק זמן'. הם מבטיחים לנו שעוד ניפגש, למרות היותנו סוררים - כאלו שלא הצלחנו להפנים את גודל השעה וההזדמנות שנתנה לנו באמצעות הצבתם הכי גבוה שרק אפשר.

לפעמים אתה כל כך מתאמץ לנסות לקשר או לגשר בין המציאות לשפך המלל של הפוליטיקאים הללו ומלבד הצעה לטיפול רפואי – אתה לא מצליח להעלות שום אופציה אחרת. 'הניצחון הזה הוא כולו שלכם', הם יגידו דקה לפני שיחליפו מספרי טלפון וישכחו למה הגיעו. 'צריך לזכור שזה רק סקרים', יאמרו רגע לפני שמסתובבים ובורחים. 'שחר חדש מפציע', יכריזו בניסיון נוסף לקבע את ניצחונם. וכך הם עולים ויורדים, באים מנפחים ומפוצצים, בדיוק כמו הבלונים שמפריכים באוויר.

'הפעם זו רק הצהרה', אין שאלות, יודיע הכרוז התורן. למה שיהיו שאלות. רק זה חסר לנו. תבואו. תקשיבו. תקליטו. תפרסמו. 'בהזדמנות הוא יתן לך שיחת רקע' - יבטיח העוזר. 'בטח בטח, לך ראשון. רק למי ראשון אם לא לך. נו וודאי. אתה לא סומך עליו שהוא יודע לזהות איכויות'... כך ימשיכו לטעת תקווה בעיתונאים מתחילים כמו בבוחרים וותיקים.

תארו לכם של מועמד שיפתח בדברים הבאים: יש לי חיידק פוליטי. זה אופי. לא בהכרח מגרעה. היו טובים לפני. היו כמוני שחשבו שיצליחו וכשלו. אני לא בטוח שאני יצליח. אבל אני רוצה. רוצה להיות כאן. מבטיח להשתדל מקסימום. אני יודע שאין בכוחו של מועמד מוכשר וייחודי ככל שיהיה לשנות הרבה והכל – כאן ועכשיו. אבל אתן את עצמי ואתמסר ואני מקווה מאוד שאני לא יאכזב אתכם. וכן, אני מעדיף להיות מספר 2' ולשאוף להיות מספר 1 – מאשר להיות מספר 1' ושכולם ישאפו שאהיה מספר 2'.

נו ברצינות, זה היפך מנהיגות. מנהיג צריך לשדר עוצמה. לטעת ביטחון. אך רק מי שאינו יודע מנהיגות מה היא - יענה תשובה כזו. כשבורא עולם חונן בן אנוש במנהיגות הוא יודע לסחוף את ההמונים לא כשהוא נושא הבטחות לשווא אלא כשהוא עושה את הדבר שהוא מאמין בו ונאמן לו. מנהיג פוליטי לא חייב להיות כזה שאהוב על הציבור. הוא צריך להיות נערץ. מוערך. כזה שאתה יודע שאשפר לסמוך עליו. לאו בהכרח בשעה שלש בלילה בטלפון האדום, בעיקר בשמונה בבוקר במשרד.

כשהטלפון האדום מצלצל בשלש בלילה כל פוליטיקאי יגייס את כל כולו ואת כל מי שהוא חושב שיכול לתרום. השאלה מה הוא עושה בשמונה בבוקר במשרד. כי מנהיג גדול נמדד בדברים קטנים. מנהיג גדול, אדם גדול, יודע שאין דברים קטנים. וודאי לא ביחס לאחרים.

כל אדם יודע לגייס את תעצומות הנפש כשהוא נדרש להתמודד עם משהו גדול. עם משהו בסגנון של טלפון אדום בשלש בלילה. רובינו, נופלים או נכשלים, מועדים או נשברים מהדברים הקטנים. לפעמים כתוצאה שאנו מוצפים מדבר גדול, לפעמים מסיבות אחרות.

בעבר, עוד איך שהוא, במסגרת ה'אני מכריז בזאת', המועמד היה דואג לחדד הבדלי עמדות. לדבר פחות על עצמו ויותר על המהות. השיקולים האישיים היו קיימים אך מוצנעים. לפחות נעשתה השתדלות להצניעם. כיום, גם במיקרוסקופ לא ניתן למצוא הבדלי עמדות אמיתיים. חלק מרכזי מתרכז ומסתכם בעניין האישי. מפלגות היסטוריות מתפוררות לטובת חדשות שאחרי זמן קצר מתפוררות אף הן.

האזרחים רואים בעיניים כלות שהפוליטיקאים כבר לא עובדים למענם. גם בשעות של משבר לאומי, גם לא כשהטלפון האדום מצלצל ביום ובלילה. ולמי יש זמן להרים טלפון כאשר אתה נמצא בתור או לחיסון או לרשום מפלגה חדשה, איזו עמדה שתתפנה קודם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!