פַּחַז כַּמַּיִם – תוכחת יעקב לבניו

פרשתנו סוגרת את ספר בראשית, בפרשה זו המציינת את המעבר בין תקופת האבות הקדושים לתקופת התהוות ישראל לעם – יעקב אבינו נפרד מבניו בברכה שלימה ומתאר בפניהם את אשר יקרה להם באחרית ימיהם.

שלושת בניו הגדולים ראובן שמעון ולוי ננזפים בביקורת נוקבת, יעקב מייסר אותם בשבט לשונו אף שלבסוף בימינו מקרבם ומברך גם אותם. כשמתבוננים בדבריו של יעקב אליהם רואים שיעקב אינו מלין כל כך על המעשים שעשו אלא בעיקר על הדרך איך שעשו.

לראובן הוא אומר: "יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר", ורש"י מפרש "הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם. לכך אל תותר – אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך". עיקר הדגש הוא על החיפזון הבהלה וחוסר יישוב הדעת שבאו לידי ביטוי במעשהו. אין הוא בא בטרוניה על הטעות עצמה לו היתה נעשית בשיקול דעת.

כן הדבר עם שמעון ולוי, אלו דברי יעקב אליהם: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". יעקב מתלונן על כעסם ומקלל את כעסם ועברתם, המעשה השגוי עצמו הוא בשוליים.

עניין זה בולט שוב כשיעקב מתייחס ליהודה, בשונה מאחיו הגדולים יהודה מצוין לשבח באופן מיוחד, אך הנימוק לשבח מדהים, יעקב אומר לו "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" ורש"י מפרש: "סילקת את עצמך ואמרת מה בצע כי נהרוג את אחינו", למרות שיהודה הוא זה שגרם למכירתו בכל זאת יעקב משבחו, ובוודאי אינו משבחו על המכירה עצמה אלא על שיקול הדעת שלו, הוא דיבר עם אחיו בשפתם וקירר את דעתם ובכך מנע את הריגת יוסף.

ספרי ההדרכה מלאים בכך שעיקר מה שנדרש מהאדם בכל סיטואציה מורכבת לאורך ימי חייו הוא לעצור לחשב ולשקול בדעתו מה ה' שואל מאיתו מבלי להיחפז ולהיבהל, כאשר האדם מתנהל כראוי ובוחן את עצמו ושוקל את צעדיו כפי יכולתו, או אז גם אם חלילה נכשל ולא כיוון לאמת אמרו ז"ל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו",  זה המדד שהאדם נבחן על פיו.

נעמיק יותר בהבנת העניין: מבואר בספרים שההתעוררות האוטומטית הראשונה שמתעורר האדם להגיב לכל סיטואציה – התגובה האינסטינקטיבית, נובעת מאנוכיותו ונפשו הבהמית, היא באה מרתיחת הדמים ללא דעת. דחיית ועצירת תגובה אינסטינקטיבית זו, בעצם מנטרלת את הנפש הבהמית ומחזקת את החלקים הנעלים יותר באדם.   

אם כן העצירה וההמתנה אינו רק עניין טכני כדי להפעיל שיקול דעת, אלא בכוחה לעצור ממש את התגובה היצרית הראשונית. כל עיקרן של המידות הרעות כעס או תאווה ודומיהן הן מכוח התעוררות אינסטינקטיבית זו, לכן כאשר הצלחת לדחותן או להשהותן כבר ניצחת אותן, ולכן העצה המרכזית במלחמת היצר היא דחייתו בתואנות שונות, וכמו שנראה בחוש שלאחר דחייתם דחפים אלה הולכים ונחלשים, ונדיר שלאחר זמן הכעס גם אם הוא עדיין קיים יתבטא בפרצי זעם כפי שקורה ברגע התהוותו.

תהליך זה של נטרול האוטומציה והבהמיות באדם כפי שנתבאר אפשרית על ידי הגברת הדעת והשלטתו על קומת האדם, ההיפך מפעולות אינסטינקטיביות אלה היא הדעת, כאשר האדם מיישב את דעתו בקול ברור ללא בלבולים ומחשבות רקע שונות, הכוחות הפראיים שבו נכנעים ומקבלים עולו עליהם.

אם תתבונן בסיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב, מוטיב זה של "והיה מיישב את דעתו" מצוי מאוד אצל מחפשי הדרך בסיפוריו, זה מה שמבדיל בין מי שנשאר תקוע לבין מי שמשיג את יעדו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!