"שני שקלים ללחמנייה? למה?"

הבדיחה היהודית מספרת על ראובן שהגיע לרב העיירה ובפיו טענות ומענות כנגד שותפו לעסקים. הרב האזין ברוב קשב לדברי השנאה והבלע שהטיח האיש בשותפו, ומשסיים לשטוח את טענותיו, הנהן הרב בראשו, ואמר לו: "אתה צודק".

כחץ וקשת עזב ראובן את בית הרב ורץ לכיכר העיר, שם פגש את שותפו שמעון, ובקול גדול, למען ישמעו כל הסובבים, הכריז: "הייתי עכשיו אצל הרב, הוא שמע את כל הטענות שלי, וגם הוא אמר שאני צודק".

שמעון, שלא יכול היה לשאת את הבושה ואת עיוות הדין, החיש צעדיו לבית הרב, והחל שוטח את טענותיו כנגד שותפו ראובן. הרב ישב, שמע בדריכות את דברי הקצף, הגופרית והשטנה כנגד השותף, ומשסיים הלה את דבריו, העביר יד מלטפת על זקנו הארוך ואמר: "אכן, אתה צודק".

משיצא האחרון את בית הרב, פנתה אליו הרבנית ואמרה: "אני לא מבינה. ראובן היה לפני חצי שעה, ואמרת לו שהוא צודק. שמעון כרגע יצא מפה ואמרת לו שהוא צודק. מה הולך פה?"

הרב חייך, ואמר לה: "הרבנית, גם את צודקת".

משבקשה הסבר נוסף להתקף הצדק שנעטף לפתע בעלה, הוא הסביר: "כששמעתי את ראובן, חשתי שאין ספק שהוא צודק, כשהגיע שמעון גם לבדו ושטח טענותיו, חשתי שאין ספק שהוא צודק. זה שאת לא מבינה ששניהם צודקים, גם את צודקת. אך כששניהם יגיעו יחדיו וישטחו טענותיהם - יהיה רק צודק אחד".

"במעמד שני צדדים" - אחת מההלכות המופלאות שציוותה אותנו תורתנו הקדושה, כפי שכתוב בספר דברים: "ושפטת צדק בין איש ובין אחיו", וכמו שאומרת הגמרא: "ולא תשמעו דברי זה בלא זה".

כמו כל עם ישראל, ביום שני בלילה, אך סיימתי את ההבדלה ושתיתי לרוויה מהיין המבדיל בין קודש לחול, עלתה בדמיוני הלחמנייה הטריה והחמה של מוצאי החג, ומיד האצתי את אחד מבני ביתי ל'מאפיית הצבי', להביא מן "האסור האסור" הזה.

בחלוף זמן-מה, כחייל השב משדה הקרב, הוא חזר עם סל נצרים ובתוכו כמה לחניות טריות. "שני שקל לקחו על לחמנייה, לא מתביישים? מנצלים את היום הזה, כל השנה זה עולה שקל", התאונן בפני.

במהלך הערב הארוך, ובעת כמה סיבובים בעיר, הזדמן לי לשמוע שוב מילות גנאי ובלע על המאפיה ועל האיש העומד בראשה, כמו גם על ניצול הקהל בעיתות מצוקה. "לא מספיק לו הערמות כסף שהוא עושה כל השנה, חייב לשחוט אותנו?", שמעתי את אחד מידידי.

בסוף הערב החלטתי לעשות מעשה ולבדוק באופן אישי את ה"עוולה". בשעה 2.00 לפנות בוקר הגעתי למאפיה, נטלתי בידי חמש לחמניות וניגשתי לקופה.

"עשרה שקלים", אמר לי הקופאי ביובש.

"שני שקלים ללחמנייה? למה?", שאלתי בכעס.

"גש לבעל הבית, זה ההוראות להיום", אמר והמשיך בעיסוקיו.

עזבתי את הקופה ותרתי בעיני אחר בעל הבית. שם, מאחורי התנורים, פגשתי את ר' צבי כהן, בעל המאפיה, כשהוא רכון ומסדר ארגזי לחמניות. שם גם התבררה האמת: "הלחמניות היום נאפות מקמח יבש. הקמח הזה לא נטחן עם מים כפי שהוא נטחן כל השנה. שילמתי על קילו קמח 45% יותר, לא הייתה לי ברירה אלא להעלות את המחיר רק ללילה הזה", ענה לי בפשטות ובחביבות האופיינית לו.

הקונים צודקים. בעל הבית צודק. כולם צודקים, כשהם לבדם. אך כששומעים את שני הצדדים, מתקבלת תמונה בהירה - ויש רק צודק אחד.

את דבר המעשה הזה הזדמן לי לספר בפני אחד מהפוסקים והמו"צים בעיר, הרב אברהם ברוידא, שאמר לי: "כל מי שהוציא דיבתו רעה של ר' צבי כהן ומאפית 'הצבי' חייב לבקש ממנו מחילה באופן אישי".

טורו של חברון גרנביץ מופיע מידי יום רביעי ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!