הלפיד שורף לנו את העצמות

כל מי שקורא הבוקר את עיתוני היום לא יכול שלא להגיע למסקנה שצריך לשבח את סגן שר הבריאות הרב יעקב ליצמן ולחזק את ידיו על נחישותו בנושא 'חדר המיון' בבית החולים 'ברזילי' באשקלון. מותר גם להודות שלמידת העקשנות ולעודף כוחניות יש לפעמים שימוש חיובי, אבל אין מקום לדבר על 'הישגים' ובודאי לא על 'הצלחות'.

פרשת בית החולים באשקלון עדיין רחוקה מאד מלהיות מוכרעת סופית. פתרונה נראה גם היום רחוק הרבה יותר מההתחלות הבניה ברמת שלמה, שגם לגביהן יעברו עוד כמה שנים לא טובות וארוכות עד שיצאו אל הפועל.

הממשלה, בהצבעתה אתמול, הותירה לעצמה שטח תימרון גדול מאד, לחזור בה מהחלטתה ובמקרה הזה היא אפילו לא הסתירה זאת מהציבור. נתניהו והשרים אמנם ריצו וסיפקו את ליצמן ואת כל מי שכבוד המת חשוב בעיניו, בהחלטה הדחוקה שקיבלו להעתיק את 'חדר המיון' מהאזור זרוע השלדים לחניה של בית החולים, אבל בד בבד אימצו את הצעת ה'פשרה' של השר בני בגין הקובעת שההחלטה היא על תנאי למשך חודש ימים בלבד.

את אותו 'תרגיל' בדיוק עשו לפני מספר שבועות עם התיקון לחוק 'גיוס נשים'. בתום תקופת רגיעה של חודש הוא המשיך להתגלגל למרות התנגדותם של כל גדולי ישראל.

מי ששמח יתר על המידה על החלטת הממשלה מאתמול, עלול לגלות בעוד חודש שזו היתה עוד 'שמחת עניים'.

על פי ההחלטה המלאה של הממשלה, בתוך חודש ייערכו בדיקות מעמיקות באתר הבניה, ואם יתגלה חד משמעית שאין שריד יהודי בקברים, כלומר אף אחד מהטמונים בהם לא יימצא...מהול, היא תחזור לדיון נוסף בממשלה. מספיק ששר אחד, אולי בני בגין עצמו ואולי סופה לנדבר, לא יתנו להעביר את אלה המכונים בפיהם 'פאגנים' גיור לחומרה, כדי שה'קערה' תתהפך על פיה וההחלטה בענין בית החולים ברזילי תתבטל. "רק אם יתברר שבאתר נקברו יהודים תקבל ההחלטה תוקף סופי" – נאמר בהחלטת הממשלה, והכל הרי יודעים שאין שום סיכוי שתתגלה הוכחה על יהודי שנקבר במקום.

ב'עצם' יש.

למרות שהיא פועלת נגד האינטרסים של עצמה, עושה התקשורת גם היום כל מאמץ כדי ל'קבור' באתר שבמחלוקת לפחות יהודי אחד, והיא מאד היתה רוצה שזה יהיה... ליצמן עצמו.

את תמונתו היא מפרסמת היום ב'פוזה' של היהודי הנלעג שכל אנטישמי היה שמח להפיץ אותה, "המתים חשובים להם יותר" – זועקת כנגדו כותרת הענק בעמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' - שיא האובייקטיביות החדשותית, ויעקב אילון, ה'טלנד' של חדשות ערוץ 10 , כבר רואה בעיני רוחו את כל החרדים קבורים עמוק באדמה לצדו של ליצמן, ומכריז במהדורת החדשות "ונעבור מחרדים ל..אנשים" כשהממונים עליו ממהרים להסביר שמדובר ב'פליטת פה' וכוונתו היתה לומר "ונעבור מ...הקברים לאנשים".

מתקפה ארסית כמו זו שמובילה התקשורת נגד ליצמן לא זכורה בשום מערכה עקרונית אמיתית, וזו של בית חולים ברזילי , ברור לכל, איננה כלולה בקטגוריה הזו. אפילו טומי, אביו של יאיר לפיד, לא העז מעולם לכתוב בלשון משתלחת ומסיתה כפי שהבן כותב היום ב'עיתון של המדינה': "דם על ידיך, מר ליצמן. איך אתה חי עם עצמך כיהודי, כאבא לילדים כתושב המדינה הזאת"...

'עלילת דם', על ידיך - יאיר לפיד.

אחרי שפרסם ספר שכאילו נכתב על ידי אביו ה'בר מינן' מתוך האוב, ממשיך היום יאיר לפיד לסלול את דרכו לפוליטיקה בסיוע כלי התקשורת שהוא מפרנס אותם ומתפרנס מהם, תוך שהוא דורס את החיים, בדיוק כפי שהוא וחבריו דורכים על המתים. הפעם הוא לא עושה זאת בשם האב, אלא כאילו מדבר אל עצמו ואומר: "לא איכפת לך מהיהדות, לא איכפת לך מהיהודים...כל מה שאיכפת לך ולחבורת הציניקנים הבזויים הוא...הפוליטיקה הקטנה והעלובה שלכם".

אין אדם משים עצמו רשע... יאיר לפיד דוקא מתחשב במתים והוא אפילו כותב איתם ספרים. אבל מסתבר שלא את כולם. רק אם הם מכניסים כסף לחשבון הבנק שלו, ונרתמים למשימה להכניס אותו ל...כנסת. אלה לא אותם מתים אלמונים מאשקלון, שליצמן דואג לכבודם בלא שיבדוק איתם קודם באוב אם זה ישתלם לו או לא.

התקשורת החליטה להוכיח לו שזה לא משתלם.

תורת אמך

עד למינויו על ידי סגן השר ליצמן למנכ"ל משרד הבריאות, לא ידענו מיהו דר' איתן חי-עם, וגם אחרי התפטרותו אמש, זה לא בדיוק מעניין אותנו. "בית הקברות מלא באנשים שחשבו שאין להם תחליף" - אומר הפתגם הידוע, והוא יהיה נכון גם אם יחרשו את כל בתי הקברות בישראל.

אבל דבר אחד קיבלנו על עצמנו אתמול – לעולם לא נפקיד את בריאותנו בידי הרופא הזה. אדם שעדין לא עברו שלושים מאז מתה עליו אמו יולדתו, וכבר הוא מצטרף למכריזים שכבוד המת אינו נחשב בעיניהם, אין סיבה שנאמין לו ששבועת הרופאים שהוא נשבע לחיים כן מחייבת אותו.

השניצל לא מספיק קריספי

אם התקשורת שלנו היא במה לברורים 'הלכתיים' על הגדרת 'פיקוח נפש' ויאיר לפיד מחדש את 'חידושיו' על הצו "ובחרת בחיים" אין זה פלא שאולם הדיונים של השופט אליעזר ריבלין בבית המשפט העליון, נראה השבוע כמו...'ישיבת בין הזמנים'. כבוד השופט מתפלפל עם עורך דין של אסיר מוסלמי בסוגיה: "האם מותר ליהודי להכנס בפסח לבית גוי שבו נמצא חמץ או שאסור לו?".

עד פסח יתן הבג"צ את פסיקתו בלא שיעלה בדעתו, אפילו, להמתין לתשב"י שכבר בדרך, ואמור לתרץ קושיות ובעיות מהסוג הזה.

'המבשר' יודע לספר על עתירה שהגיש אסיר מוסלמי לבג"צ, שבה הוא דורש לקבל בפסח לחם ולא מצות. הוא בודאי גם אינו אוהב את טעמם של השניצלים העטופים בקמח תפוחי אדמה הטפל המחליף את פירורי הלחם הקריספיים, הוא ממש שונא את עוגות החנק העשויות מקוקוס ואת תחליפי הוופלים המצופים שב'קנטינה'. אבל למה לתלות את העתירה בטעם ובריח שעליהם עוד עלולים שופטי הבג"צ להתווכח, כשאפשר להציג נימוק 'הלכתי' שהוא תמיד בר טעם כשמדובר בבג"צ...

"מבחינה הלכתית הבאנו את מיטב המקורות. כולם אומרים בצורה ברורה שכאשר מדובר בגוי, גם אם הוא נתון למרותו של יהודי, ואפילו הוא אוכל על שולחנו של יהודי, אין בעיה של כשרות. אין בעיה של איסור חמץ למרות שזהו איסור של בל יראה. גם הרבנים אומרים שמותר ליהודי להכנס בפסח לבית גוי, אבל אסור ליהודי לאכול בבית גוי" – טען עורך הדין בשמו של העותר ה'מלומד'.

במקום לזרוק את העותר מכל מדרגות השיש החלקלקות של בנין השן של בית המשפט העליון, ולהבהיר לו שגם אם בתי הכלא בישראל מלאים במרצחים מוסלמים, זה עדין לא עושה אותם ל"בית גוי", נכנס עמו השופט רבלין לויכוח הלכתי , כאילו היתה זו דרשת 'שבת הגדול'. רק חבל שהנוכחים באולם לא קיבלו מראש 'מראי מקומות'..."הם (הרבנים) עושים אבחנה בין נכרי שאוכל על שולחנו של יהודי, לבין נכרי שדר בחצרו של יהודי ואז כתוב שצריך להקים מחיצה בגובה של 10 טפחים בין אוכל החמץ" –השיב השופט לעותר הערבי.

י. יצחקי ב'המבשר': "פסק הדין בעתירה טרם ניתן, והוא אמור להינתן עד לחג הפסח. השופטים לא הסתירו את דעתם שמדובר בעתירה רגישה מאד. גורמים משפטיים אמרו כי ההכרעה בעתירה הזו עבור שופטי בג"צ היא בבחינת אוי לי מיצרי"...

את יוצרי הם הרי אינם מכירים.

'המבשר' מצטט גם גורמים ברבנות שאמרו כי במידה והבג"צ יתיר חלוקת חמץ בפסח בידי סוהרים, תהיה בכך פירצה ופגיעה בסטאטוס קוו
ומכשלה חמורה.

עם כל החומרה שבדבר, אנחנו מבקשים הפעם להשפיע במודע על דעתם של השופטים. הם בודאי אינם זוכרים את סאלח תעמרי, המחבל הבכיר שנתפס במלחמת לבנון הראשונה, הושלך למחנה המעצר 'אנצר' שהקים צה"ל עבור מחבלים, והפך למנהיגם. הריאיון שהוא העניק לעיתונאי אהרן ברנע והתפרסם בספרו "ללכת שבי", חייב להיות תשתית לפסק הדין שיתנו, אפילו יותר מאשר המקורות ההלכתיים שהוצגו בדיון.

תעמרי מספר בספרו של ברנע: "כבר הגעתי למסקנה שאין לנו שום סיכוי להתגבר על עוצמתה הכלכלית והצבאית של ישראל ושעלינו להסתפק בפירורים (לא בפסח) שיזרקו לנו ולקפל את כל הדגלים...ואז, החזקתי בידי בסורגים הקרים והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי ובידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו. קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ של פיתה. נושך ולועס ושוב נושף ולועס.
"אתה יהודי, אמרתי לו... מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג הזה"?

"אני לא מחויב לדברים שאירעו ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר. אין לי קשר לזה"- אמר הסוהר היהודי.

"התיישבתי על המזרון בתאי ואמרתי לעצמי: "עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, המסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי"...

"למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלסטינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי. הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכל. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם. מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו שיש להיאבק בלא פשרות".

לימים נבחר תעמרי לפרלמנט הפלסטיני ואכן שכנע את חבריו להפיח רוח חדשה במלחמה בישראל.

ואם מותר לנו להעריך, גם כוונותו של העותר המוסלמי אינו להשיג...פרוסת לחם בפסח. תקדים תעמרי הוא שממריץ אותו להשקיע אנרגיות בעתירה מהסוג הזה. פסיקת בג"צ לטובתו עשויה לספק לו את 'לחם חוקו' ולנו זו עלולה להיות ...החמצה גדולה ביותר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!