"מרגישה שאני מתפוצצת" – בכל הזדמנות הם רבים

ממשיכים בשו"ת נפלא על חינוך הילדים עם בתיה וגשל - מנחה למודעות הורית, כיצד תתמודדי במצבים חדשים בחיים וכיצד תתני לילד את הבטחון והחינוך הנכון?

שאלה: תודה על ההזדמנות המדהימה לשאול שאלות. כבר מזמן רציתי לשאול ולא היה לי את מי... הילדים שלי כמעט בכל הזדמנות רבים ואני מרגישה שהבת שלי בת ה- 8 רודה באחיה בן ה - 6, פגיעות מילוליות וזה מגיעה אפילו לפגיעות פיזיות - מכות של ממש!

וכשהיא רוצה לסחוט היא פתאום יודעת להיות 'חברה' שלו הכי טובה וסוחטת אותו בדיפלומטיות אני מרגישה שאני עומדת מהצד ו-מ-ת-פ-ו-צ-צ-ת!!!

שאלה רלוונטית לצערינו להרבה בתים, גם היפים ביותר.. הנושא של: "מריבות והצקות בין אחים"

בתיה עונה: נתייחס לשאלה בשני מישורים - המישור העמוק יותר של העבודה הפנימית, והמישור הטכני והמעשי.

במישור של העבודה הפנימית שלי כאמא : יהיו הרבה 'מבינים' שיאמרו שיש לכך סיבות הגיוניות כמו: האחים לוקחים את המקום האחד של השני, חוסר כימייה, או אפי' סיבות טראומתיות למיניהן ועוד ועוד,

אבל אני יתמקד במה שאני יכולה לעזור לו, ולא בסיבות, ז"א איך אני יכולה לספק לו את החסר שלו שגורם לו לריב בכדי שיוכל להגיע ולקבל את המטרה שהוא חותר לקבל בדרך חיובית.

אחדד יותר: ברגע שאתן לו הצדקה ולגיטימציה לקנאה או למעברים הקשים שלו ועוד, אני אתן לזה כח, וזה לא יגמר... הוא ימשיך לטפח ולפתח בנפשו את הסיבות,

ולכן לא מתמקדת בסיבה שבגללה זה קורה, אלא בשביל מה הילד עושה את זה? כשאנסה להבין לעומק מה בעצם הצורך שלו כרגע, אני אספק לו את הצורך שלו בצורה מכבדת - ואז ההצקות ודאי יפסקו!

אז נבין שמטרת הילד להרגיש אהוב ושייך ללא תנאי - כמו כל נפש בריאה, בעצם הצקותיו הוא עורך לאמא מבחנים עד כמה הוא אהוב עליה, והאם האהבה שלה היא רק על תנאי, במילים אחרות: "אם אני רב ומציק, האם אמא עדיין אוהבת אותי?!"

וההוכחה הגדולה לכך שרוב המריבות בין האחים נעשים בנוכחות אמא, כשאמא אינה בשטח - יורד המתח!!! (ייתכן שאמא תצא לחופשה להרי האלפים, והילדים עדיין יריבו, היות והלב של אמא שם מפרפר מדאגה על המתיחות ביניהם...!)

ולכן כשאת תביני שיש כאן משחק כפול של שני ילדים ששניהם בעצם רבים על הלב של אמא, להרגיש שייכים, ולכן הם מביימים הצגה מניפוליטיבית בשת"פ מלא (שאגב הם באמת מרגישים את הכאב - ואל לנו לזלזל בריגשותיהם וכדלהלן)  כשהעיקר זה הציפייה ממך - אמא בואי לשחק ולהציג איתנו על הבמה את ה'תפקיד הראשי',

ומה שנדרש באמת ממך זה לא להענות לאותה ציפייה, ז.א. את לא עולה על הבמה !!! ולא משחקת את התפקיד הראשי! הוי אומר פשוט לא מתערבת, לא מגוננת ולא מרחמת, ומנגד לא נגררת לעימות עם זה שמשחק את תפקיד ה'מכה', - אלא את פשוט לא על הבמה בכלל.

כשילד בא לבכות ומתלונן אני כמובן מקשיבה לו ומכבדת את רגשותיו, מנסה להבין אותו. אבל לא נכנסת לסיפור של: מי אשם? או נגררת לרחמים על החלש והנפגע, מקשיבה לו כמו שאבין כל אדם אחר מבלי להיות במעורבות אישית.

כי לכבד צריך כל אחד! ובמיוחד ילד שלך! אחרי שתיישמי את זה תראי איך המריבות יפסקו! עד כאן זה ברובד של "עבודת המידות" שלך - כאמא.

ועכשיו למישור הטכני והמעשי, כשזה מגיע למצב שצורך הגנה ובלימה (סוג של פיקוח נפש) יש לנו אחריות כהורים לעצור זאת. ולכן אחרי שכמובן עשיתי עבודה פנימית, אני אומרת לילדים כולם!!! גם לזה המסכן... שאנחנו נכנסים לחדר כושר כדי להתאמן לבלום את הידיים, ולזה קוראים : תגובת אימון, התגובת אימון אינה מיועדת להעניש אלא לאמן את עצמינו, לדוג' כל אחד

שהשתמש בידיים, נכנס לחדר סגור למשך כמה דקות... אפשר לקרוא ספר לעשות מה שרוצים שם, כי זה לא עונש!!! אפשרי ומומלץ להכניס את כל השותפים במריבה לחדר, (אפשר בנפרד) גם המאמלל וגם האומלל - כך אף אחד לא ישיג את הרווח שלו בצורה השלילית. הדבר הזה עוזר פלאים מגיל שנה וחצי! ועד גיל שנראה לך מתאים מבחינת הגיל...

לסיכום:

1. אל תגררי למריבה של הילדים, לא בעמדת שופטת, מגוננת או שוטרת...
2. עלייך להקשיב לילד שבא לבכות ולכבד אותו במובן הרגשי של הכאב שלו, ולא מעניין אותך מי הרביץ ולמה הוא הרביץ וכל המעורבות הרגשיות
3. תגובת אימון - יש לעצור פיזית כשמגיע למקרה קיצוני עי' אימון ולא ע"י עונש.

עדיף שכל הצדדים שיש להם חלק במריבה מקבלים את האימון הקבוע שאינו נובע מתוך כעס או נקמה.

בהצלחה וסייעתא דשמייא

יש לך שאלה בחינוך הילדים? מוזמנת לכתוב כאן בתגובות למטה, ואולי בפעם הבאה אענה על שאלתך כאן במדור

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!