יש לכם הערה לבן/בת הזוג? עשו זאת בחכמה

ביקורת בונה.

קוראינו הנאמנים ודאי זוכרים את המאמר שעסק בעניין הזהירות מהרצון לשנות את בן הזוג לאחר הנישואין, תחת הכותרת: 'השיפוצניקים'. שם הסברנו שעל כל אחד מבני הזוג לקבל את השני כפי שהוא, ולדרוש מעצמו את חובתו בלי ציפייה לתמורה. זהו הבסיס האיתן לשלום בית ולאהבה האמתית שתיבנה עם השנים.

אלא שההכרח לא יגונה, וישנם דברים שפעמים מפריעים מאוד לשני וע"י הערה קטנה יכולים הם להיעשות בצורה אחרת לשמחת כולם, וישנו רצון לדבר על כך, להעיר ולהאיר את עיני בן הזוג. האם לא תיתכן שיחה כזו מעולם? שהרי לכאורה זו דרישה לשינוי ואין זה תפקידו? או שמא ישנה כן דרך נכונה לעשות זאת?

התשובה היא, שאכן כן, יש אפשרות לעשות זאת. אבל נדרשת זהירות רבה מאוד ורק לפי ששת הכללים שנלמד כאן ויפורטו בהמשך.

ונסביר, בדרך כלל הרצון להעיר ולתת ביקורת קורה, כאשר מצפים למשהו מסוים שהבן זוג יעשה או היה אמור לעשות וכדו', ולפתע מגלים שהציפיות לא התממשו.

באותו רגע, עולה הרצון לשאול, ואפילו 'בעדינות' למה לא עשית כך? ואיך זה שלא הספקת להכין כך? וכו'... וצריך לדעת, שכמה שננסה להיות רגועים ומתחשבים, זה לא יעזור, מכיוון שזה נאמר בשעת לחץ ומתוך אכזבה פנימית, זה ישודר ב'טון' הדיבור וב'מנגינה' שהדברים נאמרים, ואז גם התגובה שמגיעה מהצד השני נאמרת בלשון חדה מעט, ומכאן הדרך למריבה- חלילה- קלה.

ולכן מה שצריך לעשות, ומה שמומלץ במצבים כעין אלו של רצון להעיר וכדו', זה להתנהל לפי הכללים כדלהלן, וכך זה הופך ל'הדרכה' ולא לביקורת.

כלל ראשון: לא להעיר ולא לחפש להעיר על כל דבר, אף אדם אינו מושלם כידוע... ולכן, רק בדבר שחוזר על עצמו בקביעות ולפחות חמש פעמים, וממש מפריע, ואי אפשר לעבור אתו ל'סדר היום', אך ורק אז, ניתן לעבור לשלב הבא...

כלל שני: לאחר שהוחלט שזהו דבר הכרחי, על בן הזוג להזמין את השני לשיחה מיוחדת, לא ברגע שזה קורה, אלא בזמן שהם רגועים, עם כיבוד קל, ואז לעלות את הנושא בנחת.

כלל שלישי: ביקורת מרופדת, דהיינו לפתוח במחמאה אמיתית מכל הלב, ואז להגיע לנושא שעליו רוצים לדבר בזהירות רבה, ולבסוף שוב לסיים במחמאה.

למשל, גבר שרוצה להעיר לאשתו על כך שהאוכל אינו מוכן בזמן שהוא מגיע לבית. יכול לפתוח את השיחה בשבח המאכלים שאשתו מכינה ועד כמה הוא לא מוכן להחליפם בשום אוכל קנוי אחר ואפילו לא של אמא שלו... ודווקא משום כך, קשה לו כשהוא מגיע לבית לאחר יום שלם של עבודה, שבו דמיין איך האוכל הטעים של אשתו מחליק בגרונו... ולאכזבתו הוא מגלה שהאוכל אינו מוכן... ולבסוף לסיים בכך, שאין מה לעשות והיא 'האשמה' היחידה בכך שהיא מכינה אוכל כל כך טעים.

זוהי ביקורת מרופדת במיטבה.

כלל רביעי: לבקר את המעשה ולא את העושה, דהיינו להפריד בן המעשה לבן מי שעושה. המעשה הוא לא טוב אבל העושה הוא אדם נפלא ואין זה סותר.

כלל חמישי: אין להעיר בענייני דת. אם בן הזוג לא מקיים או טועה בהלכה מסוימת, זה לא תפקידך להעיר על כך. מה שניתן לעשות זה ללמוד את ההלכה יחד מתוך הספר ותוך כדי השני מבין.

כלל שישי ואחרון: צריך לשמור על כבוד השני. ולכן לא מקיימים את השיחה ליד אנשים זרים וכל שכן לא ליד הילדים! וכן, לא להכליל ולומר: "אתה כל הזמן"... "את תמיד"... וכו'.

מי שיאמץ אל ליבו את הכללים הללו, יבחין שאכן בן הזוג מוכן לקבל את הדברים שנאמרו כלפיו ברוח טובה ומעריכה, מתוך רצון להתאים את עצמו לרצונותיו של השני.

נוסיף ונאמר, שהבדיקה אם הביקורת הייתה בצורה נכונה, היא כאשר לאחר השיחה 'הרצינית', ממשיכים לדבר על נושאים אחרים בנעימות בחיוך ובשמחה.

מאת: הרב ישראל מאיר רבי, מרצה ומגיד שיעור

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!