מנעו קולכם מבכי כי יש שכר לפעולתכם

במשך שנים רבות לא הבנתי איך מערכות העיתונים עובדות בצורה כה זריזה: אדם נפטר, ותהיה השעה מאוחרת ככל שתהיה, וכבר ביום למחרת מופיעה כתבת ענק על חייו ופועלו, מקום הולדתו וכל תחנות חייו לפרטי פרטים.

איך הם הספיקו לכתוב כל-כך מהר ואיך הספיקו כבר לגלות את כל הפרטים הקטנים בזריזות כזו? שאלתי תמיד את עצמי.

לאחר תקופה הבנתי. הבנתי שעל כל אדם שעתיד העיתון לכתוב עליו לאחר פטירתו, כבר מוכנה הכתבה לפרטי פרטיה, ולאחר יציאת נשמתו, מה שנותר להוסיף - תאריך ושעת הפטירה.

אני יושב וכותב את השורות הללו בליל פורים. השעה קרובה לחצות, עיצומו של שבוע 'השבעה' לפטירתו של מורי ורבי, הרב המגיד רבי בן ציון קלמרסקי זצ"ל. על פי הטבע, הסתלקותו מהעולם הייתה צפויה, ולכאורה יכולתי לכתוב את הטור לזכרו בזמני הפנוי כבר מזה זמן ולאחסנו במגירתי ליום פקודה. אך דברי הרב תמיד עלו לנגד עיני: "הרופאים יכולים להגיד מה שהם רוצים, תתפללו עלי ורופא כל בשר רק הוא יחליט". הוא אמר זאת לא מן השפה ולחוץ, אלא התכוון לכל מילה.

אבל אנחנו תלמידיו חטאנו. במוצאי שבת, לפני כעשרה ימים, כשאושפז מחוסר הכרה בבית החולים, העדפנו להתמכר למסך הגדול שמעל מטת חוליו. העדפנו לעבור קורס מזורז בנבכי המספרים שריצדו על המסך; העדפנו להבין מה זה "אחוז כמות החמצן בדם"; לדעת מהו "לחץ דם נמוך" או "דופק בסכנה", במקום להסיט את המסך ולהתרכז באמירת תהילים.

אמרנו תהילים, בכינו, התפללנו, זעקנו לשמיים, אבל לא התאפקנו והצצנו מידי פעם במסך הגדול מעל מיטתו. לא לזה התכוון הרב זצ"ל, כשביקש: "תתפללו עלי ואל תאמינו לרופאים, רופא כל בשר יחליט".

הרב זצ"ל למרות גילו הצעיר היה גאון עצום, אדם שידע ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, טור ושולחן ערוך, מדרש ואגדה. סדר יומו היה עמוס לעייפה. החל משעות הבוקר המוקדמות ועד דמדומי השחר של היום למחרת, ישב ולמד מתוך התמדה עצומה.

ככל שראינו את גדולתו, כך את ענוותנותו. עניו שבענווים. "מי אני בכלל? אני כלום. אתם כל אחד מכם יש לו זכויות בשמיים והלוואי שאגיע לדרגתכם", אמר לנו בכל פעם שהרגיש שרוחשים לו מעט כבוד.

חצרו של הרב הייתה רב-גונית. בשעת קבלת הקהל הצטופפו אברכים חסידיים לצד ליטאים, חילוניים לצד מסורתיים. כל עם ישראל. ללא הבדל לבוש או סממן חיצוני. כולנו היינו בניו, לכולם האיר פנים בחמימות, ולכל תלמיד העניק את ההרגשה כי הוא החשוב ביותר. בחוכמתו הרבה ובדרך מופלאה, נטע בתוכנו יראת שמיים עמוקה וטהורה, תפילה מעומק הלב וחיבה לתורה ומצוות.

במאור פנים בלתי נשלט קיבל את הפונים אליו. פעם אחת, כשנכנסתי להתייעץ, הרב האריך בדיבור. אני, שידעתי כי בחוץ ממתינים לתורם עשרות אנשים, שהגיעו גם מרחוק, רמזתי לרב ששהייתי כרגע בחדרו היא בבחינת "טרחא דציבורא".

"כשאתה פה, זה בשבילי הדבר הכי חשוב", אמר לי, הסתבר לי בדיעבד שהרבה מתלמידיו שמעו את אותו משפט בדיוק.

סיפורי מופתים רבים התגלגלו בחדרו. אנשים שנפקדו בזש"ק לאחר שנים, חולים שהבריאו, עצות עסקיות שהניבו רווחים, שלום בית, חינוך הילדים, אך בכל פעם שהזכירו לפניו מופת זה או אחר, התרעם הרב: "זה לא אני. אני כלום, מי אני בכלל, הכול מאת ה', תתפללו עלי שאזכה לאחוז אחד של יראת שמיים ממה שיש לכם".

במשך כל השבוע נהג בסגפנות, מיעט באכילה ושינה, והגה בלימודו מתוך התמדה עצומה. ערב אחד ערכתי לפניו ארוחת ערב. "הרב ייטול ידיים", הפצרתי בו.

"בשביל לאכול צריך סיבה ואם אין סיבה לא אוכלים", השיב.

רק כשאמרתי לו שהיום יארצייט של אדמו"ר, התרצה ונטל ידיו.

מידת הצדקה של הרב זצ"ל הייתה ידועה בקרב תושבי עירו ומכריו, אך לאחר הסתלקותו החלו להתגלות מעשי החסד: מידי יום שישי היה עומד במרכז המסחרי ומעניק כספים למשפחות אברכים. היה נכנס לצרכניה ותר בעניו אחר אנשים המתמהמהים ליד המדפים ומלבטים - ותוחב לידיהם שטרות כסף. אברכים בני תורה היו מקבלים מעטפות מידי שבוע, כשהוא מזהיר את השולח לבל יסגיר את שמו.

"המהדרין נותנים חומש לצדקה ואני משאיר לעצמי רק חומש", אמר פעם למישהו מבני ביתו שהתלונן בפניו על חלוקת הכספים.

במשך כל החודשים האחרונים בהם שכב במיטתו מיוסר ודואב, המשיך לעסוק בתורה בהתמדה, לא הסכים שדלת ביתו תיסגר ולו לרגע, המשיך לקבל את תלמידיו מעל מיטת חוליו, וענה למאות שיחות הטלפון. "זה שאני חולה, אף אחד לא צריך לסבול", טען.

הוא השאיר אחריו אלפי תלמידים שבורים וכואבים מחד, אך מטען אדיר של יראת שמיים ודרך חיים מאידך.

כתלמיד, מרגיש אני השבוע כי נצחו אראלים את המצוקים, נשבה ארון האלוקים וגלתה כבוד השכינה, אין ולא תהיה תמורתו, יתומים היינו ואין לנו אב.

מכאן אני שולח תנחומים לרבנית תליט"א וליתומים הרכים. אשרייך שזכית, אשריכם שזכיתם לאב כזה. מנעו קולכם מבכי כי יש שכר לפעולתכם, יש לכם שכר של אלפי יהודים שהתקרבו לאביהם שבשמיים, יש לכם שכר של אלפי בתים בישראל, יש לכם שכר של דורי דורות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!