חליתי בקורונה ואף אחד לא התעניין בשלומי

השבוע פגשתי יהודי אשר גרם לי לטלטלה חזקה בליבי. וכך הוא סיפר לי: "אני קשור לקהילה לא גדולה באזור המרכז. אני נשוי ואבא לתינוק קטן שנולד לפני מספר חודשים.

אני קשור לקהילה ברמה די חזקה. מכירים אותי, שם אני מתפלל באורח קבע בכל יום מימות החול וכמובן גם בשבת קודש.

הכול היה בסדר עד לפני כחודשיים אז נדבקתי במחלת הקורונה, הייתי סגור ומסוגר בתוך חדר בביתי. משתעל, חום גבוה וגופי כואב ודואב.

עבר עוד יום ועוד יום, חמישה ימים שישה ימים, ועוד יום ועוד יום, הרגשתי מאוד בודד ולבד. לא יכולתי לצאת מהחדר כמעט כדי לא להדביק את אשתי והתינוק הקטן.

היה זה באחד מהלילות ההם בהם הייתי תקוע בחדר לבדי, היה ממש מאוחר ופתאום הרגשתי כל כך לבד אי אפשר להסביר את זה. הרגשה של בדידות אמיתית, של לבד לבד.

התחלתי לחשוב: 'אני הרי שייך לקהילה מכובדת, מכירים אותי שם היטב, אני מתפלל שם בכל יום כולל שבת. אני נמצא שם די הרבה שנים ואפילו אדם אחד לא התקשר לשאול בשלומי ולהתעניין איפה נמצא היהודי שהם רואים בכל יום בבית הכנסת!

מה אני לא קיים? מה אני אוויר? מה אני אפס?'

עברתי בילדותי חיים לא הכי פשוטים, הוריי התגרשו, כך שטעמה של הבדידות לא זר לי וידעתי היטב מה היא.

בחיים לא אשכח את עצמי שוכב על מיטתי בלילות, בגיל 11 בערך, שואל את עצמי למה אבא לא בבית, למה אבא לא נמצא לידי? למה רק אמא עושה קידוש בליל שבת? רציתי אבא אבל רק פעם בשבוע הייתי זוכה לראות אותו.

בעזרת הבורא יתברך טיפלתי בעצמי, הלכתי לטיפול ויצאתי מכל הקשיים שהיו לי. התחתנתי ברוך השם עם אישה טובה ממשפחה טובה, ואני מתפרנס היטב וכבר חשבתי שהנה יצאתי מאפלה לאורה.

אבל ההרגשה של הבדידות האיומה החזירה לי את הכול בחזרה. את ההרגשה שאתה לא רצוי, שאף אחד לא אוהב אותך בעולם הזה, שאף אחד לא אכפת לו ממך.

אמרתי: 'טאטע, מה, אף אחד לא שם לב שאני לא מגיע לבית הכנסת כבר 11 ימים? אפילו האנשים היושבים קרוב אליי ומלפניי ומאחוריי לא רואים שאני לא מגיע?!

מה כבר הייתי צריך? כמה טלפונים שיגידו לי מאחורי האפרכסת איפה אתה חבר? איפה אתה? הכול טוב איתך? דואגים לך!

וכלום, אם הייתי מת ח"ו אף אחד לא היה יודע מזה".

כותב השורות, מרדכי רוט. 

היהודי היקר שישב מולי החל לבכות. וכשנרגע מעט אמר לי: "עד שעבדתי על עצמי כל כך הרבה שנים הכול חזר אליי בבום אחד גדול.

באותו לילה שנשברתי ובכיתי להשם הרגשתי שהדבר היחיד שיחזק אותי זה האמונה שהשם יתברך אוהב אותי ודואג לי ואכפת לו ממני ואני לא לבד אף פעם כי השם איתי.

אבל הצביטה בלב הייתה חזקה מאוד. הידיעה שאני אוויר, שאף אחד לא חושב עליי ואכפת לו ממני שברה אותי וזה היה לי קשה עד מאוד".

כאשר אני מקליד מילים אלו על המסך שלפניי, מעיניי יורדות דמעות כשאני נזכר ביהודי הזה.

איזה רחמנות. כמה כל אדם יכול להציל אנשים אחרים בחיוך, בטלפון, במילה אחת לשני, בהתעניינות כנה.

אני כותב את כל זה עד כמה אני וכל אדם צריכים להיות קשובים ורגישים לשני לשים לב לאנשים מסביבנו.

אי אפשר לדעת כמה במילה אחת אפשר להציל אדם.

אני פוגש לפעמים אנשים שנמצאים בתוך קהילותיהם ומרגישים מבודדים, לבד, לא קשורים לא שייכים, לא אהובים, לא רצויים. אולי תאשימו אותם שהם אנשים פחות חברותיים או שסתם אין להם את האומץ לדבר וכו' ואכן הם כאלה. אבל במציאות הם מגיעים לבית הכנסת ואף אחד לא מתייחס אליהם. לא שלום, לא מנהלים איתם שיחה ולא כלום.

אי אפשר להסביר לאנשים מה היא הרגשה של בדידות ולהרגיש לבד בעולם. לא שייך, לא קשור, לא רצוי. זוהי הרגשה איומה ונוראית.

אמר לי יהודי חסידי אחד לפני תקופה, באחד הטיפולים: "תאמין לי, בלי ילדיי שחשוב לי שיהיה להם מקום מסודר ברמה רוחנית, הייתי עובר לגור באיזה כפר בצפון הארץ בבדידות אומנם אבל יש שם שקט בראשיתי, ממילא אין לי כלום ברמה החברתית איפה שאני נמצא".

מה היה קורה לנו אם היינו מגיעים לבית הכנסת וכשהיינו רואים יהודי שפחות מדבר ונמצא יותר לבד, פשוט לגשת אליו - לדבר איתו כמה מילים לשאול בשלומו האם הכול טוב איתו איך הוא מרגיש.

לתת לו חיוך ומילה טובה.

אתם בטח מרגישים את ההרגשה שנכנסים למעלית ופתאום שקט אף אחד לא מוציא מילה מהפה. כל אחד מנסה למצוא נקודה אחרת במעלית להסתכל בה.

מה היה קורה אם היינו אומרים שלום בחיוך לאנשים סביבנו.

כמה אור היה בעולם, גן עדן היה פה!

למה אנחנו מתנהגים כך? לפעמים זה נובע מהאנשים עצמם שכל אחד מתבייש מהשני. או בגלל אגו, או בגלל פשוט חוסר הבנה ומחשבה מוטעית, כביכול מה כבר יכולה לעשות מילה שלי כמה יכול לעשות חיוך שלי?! וההפך הוא הנכון. פשוט מודעות להבין שיש אנשים שבשבילם המילה, החיוך, מציל אותם.

אנשים מחפשים לעשות חסד בכל מיני ארגונים, נותנים המון צדקה, וזה דבר מאוד חשוב כמובן. אבל איפה שאתה מתפלל בכל יום יש מסביבך מלא אנשים שצריכים את החסד שלך, את החיוך שלך.

אני אומר את זה שאנחנו בתור חברה יהודית אורתודוקסית שהדבר הראשון הכי חשוב זה המידות לעשות טוב ליהודי אחר. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם וייבנה בגלל אהבת חינם.

משה רבינו זכה לתת את התורה לעם ישראל בגלל שריחם על כבשה קטנה והביא לה מים לשתות, לא על בני אדם - על חיה קטנה.

האדם הוא יצור חברתי הוא זקוק לחום, אהבה ויחס לא פחות מאשר לחם לאכול. אם לא תיתן לו יחס, מילה טובה, הוא פשוט ינבול.

אני מכיר לא מעט סיפורים שבחורים נשרו וכו' בגלל שלא הרגישו קשורים, לא הרגישו שייכים, לא הרגישו שמישהו בכלל אכפת לו מהם.

מי שמחייך לחברו ומסביר לו פנים: "אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר (בראשית מ"ט, י"ב): 'ולבן שיניים מחלב' - אל תקרי ולבן שיניים אלא וליבון שיניים" (כתובות קי"א, ב'). הלבנת שיניים לחברו - זאת אומרת חיוך לחבר, אומרים הראשונים, היא גם כאשר אינך באמת מחבב את פלוני; אתה לא מתחבר למעשים שלו; אתה לא מסכים עם השקפתו - גם אז עליך להסביר לו פנים. באבות דרבי נתן (פרק י"ג, ד') מובא: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ - מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום - מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות שבעולם".

שבת שלום מלאה אור, אהבה, קדושה ואמונה לכל עם ישראל הקדושים.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!