מרגש: הכתב הפוליטי חושף באומץ את החיים בצל האח החולה

הייתי בן 7 כשהוא נולד, ילד קטן שעמד נרגש על קצות האצבעות כדי להכיר את האח שהצטרף למשפחה. בליבי חרוט הרגע שבו אמא חזרה הביתה עם העגלה החדשה והתינוק חבוק בין זרועותיה, אך עד מהרה החיים שלנו השתנו לבלי היכר, אחי הפעוט התגלה סובל ממום לבבי נדיר, והובהל לאשפוז ארוך בבית החולים במחלקת טיפול נמרץ.

גוף קטן וצנום שכבול בסבך חוטים שמחוברים למכשירי רפואה שלא מפסיקים לצפצף תוך כדי שהרופאים מתרוצצים כדי לייצב את מצבו.

כשהיה בן 3 הוריי טסו איתו לחו"ל, אחיי ואני נותרנו בישראל בחיק המשפחה המחבקת כשכולנו נושאים תפילה מרחוק לרפואתו. התקווה והאמונה החזיקה וחיזקה אותנו גם ברגעים הקשים ביותר. אחרי שנה של טיפולים שכללו ניתוח מסובך שעבר בארה"ב הוא חזר ארצה כשמצבו טוב בהרבה משהיה.

האח של הכתב ישכר זלמנוביץ'

כיום, גם לאחר עשור, כשהוא מתאשפז (קורה אחת לתקופה) ואני עומד לצד מיטתו בבית החולים, נזהר שבבגדיי לא ידבק הריח של בית החולים שאני כ"כ רוצה לשכוח, עיני מביטות בנס המהלך, מביעות בשקט את התקווה שמעולם לא כבתה ולבסוף גם ניצחה את הייאוש והחרדה.

13 שנים אחרי לידתו ולמעלה מעשור מאז המסדרונות הלבנים והקרים בבית החולים הפכו לביתנו השני, אחי היקר השתחרר הביתה אחרי כמה ימים נוספים של אשפוז ואנחנו זכינו לחגוג איתו את שמחת הבר מצווה.

לכם אני מגלה שתכננו חגיגה גדולה בשילוב מסיבת הודיה, אבל הקורונה גנזה את החלום והתאספנו לאירוע צנוע עם המשפחה הגרעינית בלבד. האמת היא שהשמחה לא נמצאת בחגיגות ובמסיבה, היא קיימת בכל רגע בניצחון הרוח והתקווה אל מול תהומות הייאוש והדכדוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!