איך נהפך תשעה באב לשמחת תורה?

בעוד שאתם קוראים את הכתבה הזאת בשטף והמילים רצות ומספרות את הסיפור או מעבירים את המסר החשוב לכם. ישנם ילדים וגם מבוגרים שהעסק לא פשוט לגמרי. הם צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לקרוא את הכתבה, הם מנסים לעבור על המילים שוב ושוב בתקווה שיבינו מה רוצה כאן הכותב ומה המסר או הסיפור שמדובר כאן.

מלאכת הקריאה היא מלאכה לכאורה פשוטה שכל ילד בגיל 3 מתחיל מאותיות הא' ב' והוא מתקדם עם כל הילדים, בכיף ובשמחה מגיע כל יום הביתה כשהוא סוחב איתו אות נוספת מודפסת בצבע על קרטון גדול. ההורים תולים את השלט על הארון בחדר הילדים והילד משנן אותו כל בוקר. ולמחרת הדבר חוזר על עצמו. וכך הוא מתקדם באותיות, בניקוד, קריאה פתוחה, קריאה סגורה, כללי שוואים, כללי קריאה עד לשטף הקריאה.

אצל חלק נכבד מהילדים הדבר לגמרי לא פשוט. כשהוא מגיע הביתה עם האותיות בכל יום, הוא לא מרגיש טוב איתם. יש לו הרגשה שהם שונאים אותו, הם בורחים ממנו ומפעם לפעם מוציאים לו לשון ארוכה ומתגלגלת בציניות ובלעג. הם אומרים לו, כך מרגיש הילד, אתה לא חבר שלנו, חפש לך חברים אחרים.

הילד מתבלבל ולא מבין מה קורה לו. הוא לא חולה ולא מצונן. הוא גם מצהיר כל היום שהוא בריא ואין לו תסמינים ואפילו לא היה בקרבת מקום של מישהו מצונן. אבל הוא לגמרי לא בסדר, כך הוא מרגיש ולא ברור לו מה הוא לא בסדר.

תפקידו של ילד הוא ללמוד, תפקידו של ילד הוא להתקדם עם כולם. וכשהוא מרגיש שמשהו לא בסדר הוא מבין שהוא לא בסדר. הוא נכנס לתוך מעגל של קושי כשהוא לא מוצא את הדרך החוצה. קושי מביא איתו עוד קושי ועוד קושי והוא מסתבך ומסתבך משל נכנס לתוך יער עבות ולא מוצא את החוצה.

הילד חסר אונים. הדאגה הראשונה והמרכזית שלו היא, איך להסתיר את הקושי מעיני כולם. מספיק לו הקושי שאיתו הוא מתמודד. למה כולם צריכים לדעת מזה. הוא מתבייש ומנסה לנהל חיים רגילים. מצד אחד הוא בוכה ומתייסר, אבל זה קורה בשקט בשקט כשאף אחד כולל ההורים לא ידעו מזה.

הילד הולך כביכול לחיידר כל יום. אבל באמת הוא נכנס לבית סוהר כל יום מחדש. שעות השיעורים, שעות הלימודים הן שעות מאסר בשבילו. וכשהאמא מכינה לו את האוכל הטעים וכשדמעה זולגת מצידי העיניים בבקשה שיערב האוכל לילד המתוק שהולך ללמוד תוירה בבחיידר, היא לא מתארת לעצמה שהיא מכינה בעצם אוכל לילד שמתייסר, לילד שכואב לו כל הזמן. לילד שמרגיש אבוד ואין לו דרך לספר למישהו, אין לו אפשרות לבקש עזרה מאף אחד.

הזמן רץ. הילדים כבר התקדמו לקריאה מתקדמת ומורכבת ואילו הילד שלנו עומד מול קיר. הוא לא מסוגל להתקדם ס"מ. הוא תקוע ואין עוזר...

הצער מרקיע שחקים, הסבל מגיע עד הרקיע השביעי. ואילו ההורים אינם מודעים מה קורה ממש מתחת לאף שלהם. מה קורה בתוך הבית. הילד מנסה מפעם לפעם להתחמק מללכת לחיידר, כואב לו הראש, הבטן. מצונן. אבל ההורים אין להם זמן לשטיקים האלה. מודדים חום, נותנים תרופה לצינון ולרוץ לחיידר.

העולם אומר: לכל חג יש מוצאי חג, לכל שנת לימודים יש סיום השנה. ובכל שנה ביום הזה, היום האחרון של שנת הלימודים, יושבים הילדים מעודנים וקורנים מאושר. היום סוגרים את הספרים ומכניסים אותם בצורה מסודרת לתוך התיקים. סוחבים הביתה את המחברות, את החומש והמשניות ודוהרים הביתה לקראת בין הזמנים מלא בחוויות.

הילד שלנו רוצה להיות שותף לשמחה הגדולה הזאת. הוא רוצה להכניס קצת אור בליבו, הנה מגיע בין הזמנים. אבל הטעם החמוץ העולה לו ומטפס בתוך גרונו, מגיע עד רום קודקדו מקלקל את החגיגה. עברה עוד שנה של בזבוז, עוד שנה של פספוס.

היום הזה חקוק אצלו כיום של צער ושל כאב כשהוא מקפל ומרכז בתוכו את כל הכאב והצער של השנה כולה. פעמיים תשעה באב בשנה, ובזמנים קרובים כל כך אחד לשני.

באסיפת ההורים, יום של חשבון הנפש. האבא מגיע בחדווה כשבדרך הוא מזמזם לעצמו את המנגינה המרגשת והמעוררת. אל הנער הזה התפללתי. התפללתי את הנער הזה ויתן ה' את שאלתי וכו'.

המלמד יושב בפנים קודרות כשעננה קלה מכסה את פניו, הוא מגולל בפני האבא עם צבעים עצובים מעורבים בצבעי אזהרה אדומים שהמצב לא תקין. המלמד עצמו לא מבין מה קורה. הילד הוא ממש טוב. הוא חברותי, הוא דומיננטי, אבל זה רק בהפסקות, כך לוחש המלמד ספק לאבא וספק לעצמו... בשעות הלימוד הוא לגמרי לא בעניינים. הוא מסתגר בעצמו ולא מתקדם.

האבא חוזר הביתה בגב שפוף. המנגינה משנה גוון ומזכירה לו את הנוסח העצוב של אמירת איכה בתשעה באב. והוא שואל. האם אל הנער הזה התפללתי??? והשאלה נשארת תלויה ועומדת באוויר. עולה ועלה ואין מענה. רק הד רחוק מחזיר לו את הקול מההרים הרחוקים. התפילות לא מספיקות. צריך לעשות מעשה.

באותו לילה הילד מתעורר מתוך חלום ביעותים. הוא הרי יודע שאבא הלך אתמול לאסיפת הורים... הוא חולם שהתלמוד תורה מלא עם נחשים ותנינים מסוכנים. הוא צריך לעבור ביניהם כדי להגיע לחדרו של המנהל. הוא עובר בין החיות הטורפות. התנין פוער פה גדול עם שיניים חדות, הילד מתעורר שטוף זיעה וצועק מתוך השינה: ה צ י ל ו

האבא קופץ מהמיטה ורואה את הילד רועד מפחד.

מכאן ולהבא התהפכו היוצרות. כבר למחרת התחיל האבא לטפל בילד. לקח אותו למבדק קריאה, התחיל לקדם אותו בשינון ותרגילי קריאה מידי יום ביומו.

בסיום שנת הלימודים הבאה כבר זרחו פניו של הילד. השנה, היום הזה הוא לא תשעה באב אלא שמחת תורה. השנה הוא הצליח. השנה הוא התקדם בצעדי ענק. השנה הוא עשה את הלא יאומן. הוא קורא, הוא לומד, הוא מתפלל, מהטובים בכיתה. כך כתב המלמד בתעודת סוף השנה.

מאות ואלפי סיפורים מתגלגלים בתוך מקראות, של ילדים שעברו את כל הקושי והכאב ולבסוף, אחרי השקעה נכונה הגיעו לתוצאות מצויינות. הילד זורח וקורן מאושר...

בסיום תקופת הלימודים מגיע הילד הביתה וכאן מחכה לו הפתעה נעימה. אמא אפתה עוגה. האחים והאחיות הכינו מסיבה לכבוד האח המצליח.

יום חג לנו עומד האבא ודורש כשמעיניו מעין של דמעות אושר. וכל בני המשפחה יושבים מסביב לשולחן, יום חג הוא

במכון מקראות הופכים ימי צער לימי שמחה. ימי סבל לימי עונג וחיים חדשים. לא אחד, לא עשרה, לא מאה ואף לא אלף... שיירות של תלמידים מצליחים יוצאים מסניפי המכון אודות הטיפול המוצלח בסייעתא דשמיא של צוות המכון והמלמדים.

יום אחד נכנס אותו ילד/אבא עם כמה ילדים שכבר הספיק ב"ה לחנכם ולדאוג ללימודם, הוא נכנס בבטחה כאילו רק אתמול למד כאן במכון, הוא מצביע על הכסאות, הנה כאן ישבתי, כאן נבחנתי וכאן הצלחתי, הוא מסביר לילדים בקול שמחה... הוא חייב את כל זה למכון ולצוות... להורים שהשקיעו מחשבה, השקיעו עשיה וטיפלו בקריאה עד שידע לקרוא.

ההצלחה נמדדת בהשקעה במקום הנכון, בהתמדה וברצף. מסכם הרב אפרים שבדרון מנהל מקראות..

וככל שמקדימים לזהות את הקושי ולטפל כך מצליחים יותר וכמובן לא לשכוח להתפלל על הצלחה

לכניסה לאתר מכון מקראות לחצו כאן >>>

ליצירת קשר במייל >>>

אם ברצונכם להירשם להרצאות זום מאלפות ומחכימות על ילדים מתקשים ללא עלות, השאירו פרטים ונחזור אליכם

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!